ע"א 2662/20פרץ בוני הנגב אחים בע"מ נ. איציק עמר ו-61 אח'

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ח' פלינר ) בת"א 44719-11-14 מיום 27.2.2020, וזאת עד להכרעה בערעור.

2.

המשיבים 1 – 62 (להלן: המשיבים ) רכשו 32 דירות במסגרת מכרז "מחיר למשתכן" באשדוד.

חודשים מספר לאחר חתימה על חוזי המכר, הודיעה למבקשת חברת אולניק חברה להנדסה בע"מ (להלן: חברת אולניק ), אשר מונתה על ידי משרד הבינוי והשיכון (המשיב 63) לניהול הפרויקט, כי נפלה שגיאה בתיאור שטחי הדירות בחוזים.

משכך, ביום 26.8.2012, הודיעה המבקשת למשיבים כי שטחי הדירות במפרט חוזי המכר כללו את חלקן של הדירות בשטח המשותף, בניגוד להוראות חוק המכר (דירות), התשל"ג–1973 (להלן: חוק המכר ), וביקשה כי המשיבים יחתמו על "נספח שטח מתקן" המפרט את שטחי הדירות בהתאם להוראות חוק המכר (להלן: הנספח

המתקן ).

3.

ביום 23.12.2012 שלחה חברת אולניק למבקשת מסמך המתאר את הליקויים שהתגלו בהסכמי המכר, והורתה לה להחתים את הדיירים על המסמך המתקן.

עוד באותו יום, נשלחו לרוכשים שטרם חתמו על המסמך המתקן מכתבים מטעם חברת אולניק, בבקשה כי ישתפו פעולה עם המבקשת מאחר ש"הרישום ... אינו תואם את חוק המכר וחובה על החברה [המבקשת – י' א' ] לתקנו".

בסופו של דבר, חתמו רוכשיהן של 14 מהדירות הכלולות בתביעה על הנספח המתקן.

4.

בטרם נמסרו הדירות, ביום 19.12.2013, שלחו המשיבים מכתב התראה למבקשת ולמשרד הבינוי והשיכון בגין הפרת הסכמי המכר, במסגרתו הציעו פשרה שלפיה ישולם להם פיצוי בסכום כולל של קרוב ל-6 מיליון ש"ח בתוספת שכר טרחה והוצאות.

בתשובת המבקשת מיום 26.1.2014 נטען כי שטח הדירות שנרכשו תואם את התשריטים עליהם חתמו הרוכשים, וכי שטח הדירה שהופיע בחוזה המכר וכלל את החלק היחסי של הדירה בשטחים המשותפים נבע מטעות משרדית.

כמו כן, ביום 5.3.2014 שלח משרד הבינוי והשיכון מכתב תשובה לרוכשים בו צוין בין היתר כי "המשרד אינו אחראי לטעות שפלה בחוזה המכר שערך הקבלן, ככל שאכן הייתה כזו".

5.

משהצדדים לא הגיעו להסכמות כלשהן, הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה לחייב את המבקשת ואת משרד הבינוי והשיכון בתשלום פיצוי בגין גריעת שטח מדירות התמורה, ירידה בערכן, עוגמת נפש והוצאות, בסך 7,000,000 ש"ח.

עוד ביקשו המשיבים בתביעתם כי בית המשפט המחוזי יורה על ביטול הערת אזהרה שלפיה המשיבים אינם רשאים למכור את הדירות לתקופה של 5 שנים ממועד רכישתן; יצהיר כי הרוכשים רשאים למכור את הדירות בכל מועד שיחפצו, ללא תשלום פיצוי למשרד הבינוי והשיכון; ויורה כי חתימת הרוכשים על הנספח המתקן נעדרת כל תוקף משפטי.

6.

בפסק דינו מיום 27.2.2020 קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה בחלקה.

במסגרת זאת, נקבע, בין היתר, כי פירוט שטחי הדירות השגוי בחוזי המכר מהווה הפרה של הוראות חוק המכר אשר לא ניתן להתנות עליהן; כי המבקשת הפרה את התחייבויותיה כלפי המשיבים; וכי אין בחתימת חלק מהמשיבים על "הנספח המתקן" כדי להוות ויתור על זכותם לתבוע בגין הפרות אלו.

נוסף על כך, נקבע כי משרד הבינוי והשיכון התרשל בפיקוח על המבקשת וכי הוא יכול היה "למנוע או למצער לצמצם באופן משמעותי את הנזק שנגרם".

משכך, הורה בית המשפט המחוזי כי על המבקשת ומשרד הבינוי והשיכון לפצות את המשיבים בסכום כולל של 3,622,400 ש"ח, בתוספת שכר טרחה על סך 120,000 ש"ח. כמו כן, נקבע כי 80 אחוזים מסכום זה ישולמו על ידי המבקשת, והיתרה תשולם על ידי משרד הבינוי והשיכון.

זאת ועוד, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבים "רשאים למכור את דירתם באופן מידי וללא תשלום 'קנס'".

7.

המבקשת ערערה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובד בבד הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין – היא הבקשה שלפניי.

בבקשתה, טוענת המבקשת כי סיכויי הערעור גבוהים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. על כן, נטען כי יש להורות על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בערעור, או לכל הפחות להורות על הפקדת סכום הפיצוי בנאמנות בערבות בנקאית או באופן אחר שיבטיח את תשלום הכספים לאחר ההכרעה בערעור.

בכלל זה, נטען כי המשיבים, אשר כולם "זכאי משרד השיכון", כלשון המבקשת, הצהירו והעידו במהלך המשפט כי התקשו במימון רכישת הדירות, ונטלו לשם כך משכנתאות והלוואות בשיעור גבוה – ועל כן קיים חשש שמא לא יוכלו להחזיר את תשלומי הפיצוי אם הערעור יתקבל. לטענת המבקשת, חשש זה גובר לנוכח מצב החירום שהוכרז בשל נגיף הקורונה.

נוסף על כך, נטען כי עלול להיווצר קושי בגביית הכספים אם יתקבל הערעור, מאחר שהדבר ידרוש נקיטת הליכי גבייה כלפי 62 אנשים שונים.

8.

מנגד, המשיבים מתנגדים לבקשה.

לטענתם, סיכויי הערעור אינם גבוהים, וזאת בין היתר בשים לב לכך שנקבע כי המבקשת הפרה את הוראות חוק המכר, המהוות הוראות "קוגנטיות" אשר לא ניתן להתנות עליהן.

אשר ל"מאזן הנוחות", נטען כי המבקשת לא הניחה תשתית עובדתית מספקת לטענותיה שלפיהן מימוש פסק דינו של בית המשפט המחוזי יסב לה נזק בלתי הפיך. בכלל זה נטען כי אין בבקשה תימוכין של ממש לטענה שלפיה המבקשים לא יוכלו להשיב את כספי הפיצויים, אם יידרשו לכך; וכי המבקשת העלתה בעניין זה טענות כלליות בלבד, אשר אינן מתייחסות באופן פרטני למשיבים.

בהקשר זה, טוענים המשיבים כי אף שהם מונים 62 אנשים, הרי שמדובר בכ-30 זוגות בלבד, ודווקא "פיזור" תשלום הפיצוי למספר גדול של אנשים מקטין את הסיכון שלא ניתן יהיה לגבות אותו חזרה אם הערעור יתקבל.

זאת ועוד, נטען כי המבקשת נוהגת לגבות תשלומים ממספר רוכשי דירות גדול יחסית כעניין שבשגרה בהיותה "חברת קבלן גדולה", כהגדרת המשיבים, ועל כן אין ממש בטענה כי היא עלולה להתקשות לגבות חזרה את סכום הפיצוי אם יתקבל הערעור.

נוסף על כך, נטען כי הבקשה לעיכוב ביצוע לוקה בשיהוי המצדיק אף הוא את דחייתה. זאת, מאחר שמיום מתן פסק הדיון ביום 27.2.2020 ועד להגשת הבקשה, ביום 23.4.2020 חלפו כחודשיים – ואילו המבקשת "עושה ... דין לעצמה ואינה משלמת למשיבים את מלוא סכום פסק הדין, על אף שכבר ביום 12.3.2020 נשלחה אליה דרישה לתשלום חלקה לפי פסק הדין", לשון המשיבים.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להתקבל באופן חלקי.

כידוע, אין בהגשת ערעור, כשלעצמה, כדי לעכב את ביצוע פסק דין, ובעל דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו בפסק הדין עוד בטרם יוכרע הערעור.

על המבקש לעכב את ביצוע פסק הדין להוכיח כי סיכויי הערעור גבוהים וכי "מאזן הנוחות" נוטה באופן ברור לטובתו, במובן זה שביצוע פסק הדין יסב למבקש נזק, וכי לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור. בין התנאים קיים יחס של "מקבילית כוחות" כך שככל שסיכויי הערעור פחוּתים, כך מוטל על המבקש נטל כבד יותר להראות כי "מאזן הנוחות" נוטה לטובתו, ולהיפך. אולם, מבין שני תנאים אלו מעמד הבכורה ניתן ל"מאזן הנוחות".

זאת ועוד, כאשר הבקשה מופנית כלפי פסק דין שעניינו בסעד כספי, כבענייננו, על המבקש לעכב את ביצועו להראות כי "מאזן הנוחות" נוטה באופן מובהק לטובתו, וכי קיים חשש ממשי לכך שביצוע פסק הדין יגרום לו נזק בלתי הפיך. כמו כן, עליו לתמוך את טענותיו בעניין זה בתצהיר או בראיות מתאימות (ע"א 3744/18 פנחס פיגומים 88 בע"מ נ' ברינקר (20.11.2018)).

10.

במקרה דנן, המבקשת לא הצביעה על חשש קונקרטי לכך שאם ימומש פסק דינו של בית המשפט המחוזי ייגרם לה נזק בלתי הפיך – אלא הסתפקה בטענות כוללניות שלפיהן מצבם הכלכלי של זכאי תכנית "מחיר למשתכן" אינו שפיר, ובהפניה לתצהיריהם של חלק מהמבקשים שלפיהם נדרשו ליטול הלוואות לצורך רכישת הדירה.

על כך הוסיפה וטענה המבקשת טענות בעלמא שלפיהן עצם מצב החירום שהוכרז בחודשים האחרונים עלול להקשות על גביית החוב, בלי שנדרשה כלל להשפעותיו על מצבם הכלכלי של המשיבים.

11.

עם זאת, טענת המבקשת באשר למספר המשיבים הגדול יחסית הזכאי לפיצוי לפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מצדיקה לטעמי את עיכוב ביצוע תשלום הפיצויים באופן חלקי.

כפי שנקבע לא אחת, כאשר מדובר במספר רב של אנשים אשר ההשבה מכל אחד מהם תיעשה באופן פרטני, והפיצוי לו זכאי כל אחד מהם זעום אשר מצטבר לסכום משמעותי – עלול להתעורר חשש ממשי שמא לא יהיה זה מעשי לנקוט כלפיהם בהליכי גבייה, ועל כן לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (ראו למשל ע"א 2090/19 חברת דואר ישראל בע"מ נ' לבנשטיין (8.4.2019)).

אומנם, במקרה דנן אין מדובר במאות אנשים, ואף סכום הפיצוי אינו זעום – ועל כן אין להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין במלואו. אולם, בנסיבות העניין, ובלי שאביע את עמדתי באשר לסיכויי הערעור, אני מורה כי על המבקשת לשלם לכל אחד מהמשיבים 60% מהפיצוי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, והיתרה תופקד בקופת בית המשפט המחוזי במזומן או בערבות בנקאית צמודה, עד ליום 7.6.2020.

אם

לא יופקד הסכום האמור במועד הנקוב , יהא על המבקשת לשלם את מלוא הפיצוי לידי המשיבים.

למען הסר ספק, יובהר כי שכר הטרחה שפסק בית המשפט המחוזי לטובת המשיבים ישולם במלואו לאלתר.

12.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת באופן חלקי, כאמור בפסקה 11.

אין צו להוצאות.