ע"א 2770/09 דוד חננאל (חן) נ. וטרימיקס בע"מ

השופט א' גרוניס:

1.

בית המשפט המחוזי בנצרת חייב את המערערים יחד ולחוד לשלם לקופת הפירוק של משיבה 1 סכום של 481,057.5 ש"ח. הערעור מופנה נגד השתת החיוב האמור.

2.

חברה מסוימת הגישה לבית המשפט המחוזי בנצרת ביום 30.12.08 בקשה לפירוקה של משיבה 1 (להלן – החברה). ביום 5.1.09 החליט בית המשפט (כב' השופט ע' עיילבוני) על פי צד אחד למנות את הכונס הרשמי כמפרק זמני של החברה ואת עורך דין דוד מימון (המשיב 2) כמנהל מיוחד. בגדרה של ההחלטה אף נקבע כי למנהל המיוחד ולמפרק הזמני מוקנות כל סמכויות הניהול וכי הסמכויות מופקעות ממנהלי החברה. ההחלטה נמסרה למנהל החברה, המשיב 4, ביום 6.1.09. יצוין, כי ביום 11.3.09 ניתן צו פירוק.

3.

מסתבר, כי החברה שכרה בשנת 2005 מבנה תעשייה מן המערערת 2 (להלן – המשכירה), שמנהלה הוא המערער 1 (להלן – המערער). המשיב 4, מנהלה של החברה, חתם על ערבות לטובת המשכירה בגין חיובי החברה על פי הסכם השכירות. הערבות הוגבלה לסכום של 500,000 ש"ח. כנראה שבמשך תקופה לא קצרה לא שילמה החברה דמי שכירות. ביום 9.1.09, היינו ארבעה ימים לאחר מינויים של מפרק זמני ומנהל מיוחד, נעשה הסכם בין החברה לבין המשכירה (להלן – ההסכם). בשם החברה חתם על ההסכם מי שהיה מנהלה, המשיב 4, ואילו בשם המשכירה חתם על ההסכם מנהלה שלה, המערער. בהסכם נקבע כי מסתיים חוזה השכירות. החברה התחייבה בהסכם לשלם למשכירה סכום כולל של 481,057.5 ש"ח. סכום זה כלל דמי שכירות לתקופה של 23 חודשים (בסך 227,700 ש"ח בצירוף מע"מ), פיצויי הפרה (בסך 118,800 ש"ח בצירוף מע"מ) וכן תשלום נוסף (בסך 70,000 ש"ח בצירוף מע"מ) בגין יציאתה של החברה מן המושכר בלא להחזיר את המצב לקדמותו.

4.

ביום 25.1.09 הגיש המנהל המיוחד בקשה למתן הוראות בה עתר לחייב את המערערים להחזיר לקופת הפירוק את הסכום שבהסכם, היינו 481,057.5 ש"ח. ביום 27.1.09 הורה בית המשפט (כב' השופט ע' עיילבוני) למערערים, על פי צד אחד, להחזיר את הסכום האמור "לידיו הנאמנות" של המנהל המיוחד. כמו כן נקבע דיון במעמד הצדדים ליום 9.2.09. המערער הגיש בקשה לדחיית הדיון אלא שבקשתו נדחתה. המערערים לא התייצבו לדיון ביום 9.2.09. בית המשפט (כב' השופט ע' עיילבוני) חזר על החלטתו הקודמת וציווה להחזיר את הסכום האמור לידיו הנאמנות של המנהל המיוחד. ביום 19.2.09 הגיש המערער בקשה לביטולה של ההחלטה מיום 9.2.09. בבקשה נטען, בין היתר, כי הכספים שהמערער קיבל ניתנו על ידי המשיב 4 מכוח ערבותו. עוד נטען כי הכספים כבר אינם בידיו של המערער. בקשת הביטול לא נתמכה בתצהיר.

5.

ביום 25.2.09 דן בית המשפט (כב' השופט ע' עיילבוני) במעמד הצדדים בבקשת הביטול והחליט לדחותה. בהחלטה ציין בית המשפט כי ביום 9.1.09, הוא יום חתימתו של ההסכם, הוצאו חשבוניות על מלוא הסכום של 481,057.5 ש"ח. הדבר נעשה, כך קבע בית המשפט, לאחר שהמשיב 4 ידע על דבר ההחלטה מיום 5.1.09. בית המשפט הוסיף וקבע כי המעשה שנעשה, וכוונתו הייתה לעריכת ההסכם ולביצוע התשלום "היה אקט זריז ומהיר להברחת כסף מקופת החברה".

6.

בערעור שבפנינו טוענים המערערים כי הכספים ששולמו על פי ההסכם היו כספים אישיים של משיב 4 ששולמו בגין ערבותו לחיובי החברה על פי הסכם השכירות. עוד נטען, כי הכספים הועברו עוד לפני יום 5.1.09, הוא היום בו החליט בית המשפט על מינוי מפרק זמני ומנהל מיוחד. כמו כן נטען, כי לא היה מקום לחייב את המערערים לשלם את הכספים לקופת הפירוק על יסוד בקשה למתן הוראות. בנוסף הועלו טענות בעניין מצבו הרפואי של המערער.

7.

בטרם נתייחס לגופם של דברים ראוי להבהיר עניין דיוני מסוים. ההליך שבפנינו הינו ערעור. יכולה הייתה לעלות שאלה האם המערערים פעלו בדרך הנכונה או שמא היו צריכים להגיש בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט קמא מיום 25.2.09. באותו יום דן, כזכור, בית המשפט בבקשת הביטול שהגיש המערער. כידוע, החלטה בבקשת ביטול של פסק דין או החלטה שניתנו על פי צד אחד ניתנת לתקיפה באמצעות בקשת רשות ערעור, שכן החלטה כאמור מסווגת כ"החלטה אחרת". דעתנו היא, כי במקרה הנוכחי יש לראות את ההחלטה מיום 25.2.09 כפסק דין. זאת, משום שקיים הבדל מסוים ובעל נפקות בין החלטותיו של בית המשפט מן הימים 27.1.09 ו-9.2.09 לבין ההחלטה מיום 25.2.09. בשתי ההחלטות הראשונות הורה בית המשפט למערערים להעביר את הכסף לידיו הנאמנות של המנהל המיוחד. לעומת זאת, בהחלטה מיום 25.2.09 נצטוו המערערים להעביר את הכסף לקופת הפירוק בלא הסייג בעניין החזקה בנאמנות. משמע, מדובר בהכרעה סופית ש"סגרה את התיק" ככל שמדובר בחיוב שהושת על המערערים לשלם כספים לקופת הפירוק. יצוין, כי אלמלא הגדרתה של ההחלטה האמורה כ"פסק דין", היינו צריכים לדחות את הערעור מן הטעם שהמערערים נקטו מהלך דיוני מוטעה.

8.

המערערים טענו, כזכור, כי הליך של בקשה למתן הוראות איננו ההליך המתאים במקרה דנן. אין לקבל טענה זו. ראשית חובה לציין שהטענה כלל לא הועלתה בפני הערכאה הדיונית. מכל מקום, עסקינן במקרה שעובדותיו פשוטות. אין מדובר בעניין מורכב מן ההיבט העובדתי, מה גם שבקשת הביטול כלל לא נתמכה בתצהיר.

9.

לגופם של דברים צדק בית המשפט המחוזי משהורה למערערים לשלם את הכספים לקופת הפירוק. כפי שראינו, ההסכם נעשה לאחר שנתמנו מפרק זמני ומנהל מיוחד לחברה ולאחר שסמכויות הניהול הופקעו מידיו של מנהל החברה, הוא המשיב 4. המשיב 4 הוא זה שכרת בשם החברה את ההסכם ביום 9.1.09, שלושה ימים לאחר שנמסר לו על דבר המינויים הנזכרים. בהסכם אין זכר לכך שהסכום נפרע על ידי המשיב 4 בגין ערבותו לחיובי החברה. זאת ועוד, מן החומר מסתבר כי חברה בשם דומה אך לא זהה לשמה של המשכירה הוציאה ביום 9.1.09 שתי חשבוניות שסכומן הכולל תואם את הסכום שבהסכם (481,057.5 ש"ח). על החשבוניות רשום "שולם במזומן". המשיב 4 כלל לא התייצב לדיון, לא בערכאה דלמטה ולא בפנינו. על כן, לא נשמעה מפיו כל טענה בעניין מועד התשלום במזומן ובשאלה האם התשלום נעשה מכספים שלו עצמו או מכספי החברה.

10.

ברי, כי לאחר שמונה מפרק זמני ומנהל מיוחד לא ניתן היה לעשות דיספוזיציה בנכסי החברה או לשלם כספים מכספי החברה בלא הסכמתם של בעלי התפקיד. זאת ועוד, סעיף 268 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן – הפקודה), מורה כי כל עסקה בנכסי החברה שנעשתה לאחר תחילת הפירוק בטלה, אלא אם בית המשפט הורה אחרת. תחילת הפירוק הוא היום בו הוגשה בקשת הפירוק (סעיף 265(א) לפקודה). בעניינו תחילת הפירוק הוא יום 30.12.08 ואילו העסקה נעשתה ביום 9.1.09. לעניין סעיף 268, עסקה בנכסי החברה כוללת תשלום כספים מקופתה (ע"א 4351/01 עו"ד ארז נ' מדינת ישראל , פ"ד ס(1) 467, 480 (2005)). ההוראה שבסעיף 268 מיועדת למנוע העדפה של נושה מסוים ולהרתיע מפני הפרה של עיקרון השויון בין הנושים. נעיר, במאמר מוסגר, כי אין במקרה זה תחולה להוראה האוסרת העדפת מרמה בפירוק, הקבועה בסעיף 355 לפקודה. זאת, משום שאותה הוראה חלה רק לגבי תקופה של שלושה חודשים לפני תחילת הפירוק, היינו לפני הגשת בקשת הפירוק.

במקרה דנא הועדף נושה מסוים של החברה בכך שהחוב המגיע לו, לטענתו, נפרע בעוד חובות אחרים לא נפרעו, והכל לאחר תחילת הפירוק ולאחר שמונו מפרק זמני ומנהל מיוחד. על כן, גם אין כל סיבה להכשיר בדיעבד את התשלום, כפי שבית המשפט רשאי לעשות על פי האמור בסייג שבסעיף 268 לפקודה. דומה, שדי בכך על מנת להצדיק את החיוב הכספי שהושת ועל פיו יש להשיב כספים לחברה, קרי לקופת הפירוק. נוסיף, כי עצם העובדה שדווקא ימים ספורים לאחר המינוי הוסדרו היחסים הכספיים בין המשכירה לבין החברה באופן שהמשכירה זכתה לקבל את חובה והמשיב 4 הופטר למעשה מערבותו מעוררת תמיהה רבתי. כפי שצוין, הטענות שבבקשת הביטול, למשל כי הכספים ששולמו למערערים לא נותרו עוד בידיהם, לא נתמכו בתצהיר. ברור, כי לא ניתן להעלות בפני ערכאת הערעור טענות שלא הוצגו בפני הערכאה הדיונית בדרך הראויה, היינו בתצהיר.

11.

ניתן להניח כי אם המערערים ישיבו תוך זמן סביר את הכספים שקיבלו, כי אז תינתן להם (או למי מהם) ארכה להגשת תביעת חוב.

12.

רואים אנו לנכון להעיר הערה לגבי החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי, זו שניתנה ביום 27.1.09. בהחלטה זו הורה בית המשפט המחוזי למערערים, על פי צד אחד ובלא שידעו על ההליך, להעביר לידיו הנאמנות של המנהל המיוחד את הסכום הנזכר. דומה, שהסעד שניתן היה מרחיק לכת. מוכנים אנו להניח שבית משפט רשאי, מבחינה עקרונית, לצוות על תשלום כסף על פי צד אחד בלא שהמשיב מודע כלל להליך. אף אם קיימת סמכות לעשות כן, הרי ייעשה בה שימוש רק במקרה חריג וקיצוני ביותר. על בית המשפט לעשות שימוש מדורג בכוחות הנתונים לו. נראה, שבמקרה הנדון ניתן היה להורות בשלב הראשון על עיקולם של הכספים או על סעד בעל אופי דומה. בין כך ובין כך, במקרה הנוכחי דן בית המשפט במעמד שני הצדדים בשאלה האם לחייב את המערערים לשלם את הכספים וזאת בגדרה של בקשת הביטול. במילים אחרות, אף אם נפל פגם בהחלטה הראשונה, הרי הוא תוקן בשלב מאוחר.

13.

הערעור נדחה. המערערים ישאו יחד ולחוד בשכר טרחת עורך דין בסכום של 15,000 ש"ח לזכות המשיב 2.