ע"א 2907/22תומר מור נ. נעם מרגלית

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ר' רונן ) מיום 22.2.2022, בת"א 7774-10-16.

1.

המבקשים והמשיבים הם בעלי מניות בחברת ג'רמיה 306 בע"מ, אשר הוקמה ביום 17.4.2007 (להלן: החברה ), והפעילה מסעדה ובית קפה בשם "ג'רמיה" בעיר תל אביב. במועדים הרלוונטיים לענייננו, החזיקו המבקשים ב-55.5% ממניות החברה; המשיבים 7-6 החזיקו ב-22% ממניות החברה; המשיבים 2-1 החזיקו ב-10% ממניות החברה; והמשיבים 4-3 החזיקו ב-12.5% ממניות החברה.

2.

בהליך שנדון לפני בית המשפט המחוזי טענו המשיבים 4-1 ('התובעים' בהליך דלמטה; להלן: המשיבים ), כי המבקשים 2-1 והמשיבים 7-6 ('הנתבעים' בהליך דלמטה; להלן: הנתבעים ), קיפחו את זכויותיהם בחברה. בהתאם לכך, ביקשו המשיבים כי בית המשפט המחוזי יורה לנתבעים לרכוש את מניותיהם במחיר המשקף את חלקם היחסי בחברה, לפי שווי החברה נכון לסוף שנת 2016, בתוספת הכספים שהוצאו על-ידי הנתבעים מהחברה שלא כדין. יצוין כי התביעה הוגשה תחילה רק על-ידי המשיבים 2-1, ובשלב מאוחר יותר הצטרפו לתביעה המשיבים 4-3. ביום 7.2.2017, טרם צירופם של המשיבים 3 ו-4 לתביעה, נחתם בין המשיבים 2-1 לנתבעים הסדר דיוני, במסגרתו סיכמו הצדדים כי מניותיהם של המשיבים 2-1 יירכשו על-ידי גורם מטעם הנתבעים, בהתאם להערכת שווי שתיקבע על-ידי מומחה שימונה מטעם בית המשפט. כן סוכם, כי המומחה יהא רשאי לשקלל במסגרת הערכת השווי את טענות הצדדים כפי שהועלו בכתבי בית הדין, ובהן הטענה בדבר סכומים שהוצאו מהחברה שלא כדין (להלן: ההסדר הדיוני ).

3.

בית המשפט המחוזי דן תחילה בפסק דינו בתוקפו של ההסדר הדיוני והשלכותיו, וקבע כי לפי ההסדר הנתבעים חייבים באופן אישי לרכוש את מניותיהם של המשיבים 2-1. בהקשר זה נקבע כי ההסדר האמור לא אושר באסיפה הכללית של החברה ומשכך אין לו תוקף משפטי מחייב בעניינה. עוד נקבע כי הנתבעים הציגו לאורך ההליך מצגים, לפיהם מניות המשיבים יירכשו וכי זהות הרוכש היא עניין טכני בלבד, וכי המשיבים 2-1 הסתמכו על מצגים אלה ושינו מצבם לרעה. בהמשך לכך, נקבע כי הנתבעים מנועים מלכפור במצגיהם, ולפיכך הם חבים ברכישת המניות לפי ההסדר הדיוני. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי, כי אף בהעדרו של ההסדר הדיוני, ככל שהתביעה הייתה נדונה כ'תביעת קיפוח', לא היה בכך כדי לשנות מהמסקנה האמורה. באשר לתוקפו של ההסדר הדיוני כלפי המשיבים 4-3 נקבע, כי אין להסדר תוקף כלפיהם משאלה לא היו חלק מההליך במועד גיבושו. עם זאת, נקבע כי יש לחייב את הנתבעים ברכישת מניותיהם של המשיבים 4-3, משעה שהוכח כי הנתבעים קיפחו את זכויותיהם בחברה באי-חלוקת משאבי החברה באופן שוויוני.

4.

באשר לשווי החברה וחוות הדעת שהוגשה על-ידי המומחה – בית המשפט המחוזי הציג את שתי האפשרויות שהציע המומחה להערכת שווי החברה, האחת, בעלת שווי נמוך בסך של 373,823 ₪, שהניחה כי הפער בדוחות הכספיים אינו נובע מהכנסה לא מדווחת; השנייה, בעלת שווי גבוה בסך של 3,699,815 ₪, שהניחה כי הפער בדוחות הכספיים נובע מהכנסה לא מדווחת שיש להוסיף לשווי החברה. המומחה סבר, כי הערכת השווי השנייה, בעלת הערך הגבוה, היא המשקפת את שוויה האמיתי של החברה, נכון למועד עריכת חוות הדעת.

5.

בית המשפט המחוזי אימץ את חוות הדעת של המומחה ואת עמדתו, כפי שהוצגה במהלך הדיון בתביעה, וקבע כי יש להעדיף את הערכת השווי הגבוהה מבין השתיים, אשר ביסודה טמונה ההנחה ולפיה לחברה היו הכנסות שאינן מדווחות. לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי לנתבעים לרכוש, יחד ולחוד, את מניותיהם של המשיבים 4-1, לפי שיעור אחזקותיהם בחברה בסכומים הבאים: עבור מניות המשיבים 2-1, שהחזיקו כאמור 10% ממניות החברה, הורה בית המשפט המחוזי שישולם סכום של 369,981 ₪, ועבור מניות המשיבים 4-3, שהחזיקו כאמור 12.5% ממניות החברה, הורה כי ישולם סכום של 462,476 ₪.

6.

ביום 1.5.2022 הגישו המבקשים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה. בד בבד עם הגשת הערעור הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור – היא הבקשה שלפניי. לטענתם, סיכויי הערעור גבוהים משנפלו בפסק הדין שגיאות היורדות לשורשו של עניין. כך, לדבריהם שגה בית המשפט המחוזי כשהורה על חיובם לרכוש את מניות המשיבים, באופן אישי. עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי היו בחברה הכנסות לא מדווחות. בנוסף, טענו המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע שהתקיימה עילת קיפוח ביחס למשיבים 4-3, וכי עליהם לרכוש את מניותיהם ברכישה כפויה. זאת על אף שהמשיבים 4-3 לא היו חלק מההסדר הדיוני, שעל בסיסו נקבעה הערכת השווי של החברה.

7.

באשר למאזן הנוחות, טענו המבקשים כי זה נוטה לטובתם, בין היתר, על רקע ההשלכות הכרוכות בהעברת בעלות במניות שעשויה להוביל, לגישתם, ליצירת נזק בלתי הפיך. כמו כן נטען, כי במקרה הנדון, לנוכח גובה התמורה בגין רכישת המניות, כפי שנקבעה בפסק הדין, והעובדה שהמשיבים הם אנשים פרטיים, קיים חשש כי אם ישולמו סכומי פסק הדין יקשה על המבקשים להיפרע מן המשיבים ככל שיתקבל ערעורם. המבקשים הוסיפו וטענו, כי גם שיקולי יעילות מחייבים עיכוב ביצוע של פסק הדין, שכן כזכור הם חויבו בתשלום הסכומים, יחד ולחוד, דבר שמצריך ניהול התדיינות פנימית בין הנתבעים (המבקשים 2-1 והמשיבים 7-6 בבקשה דנן), אשר עלולה לגרום ל'בזבוז' זמן שיפוטי ומשאבי ציבור, כל זאת בשעה שישנו ערעור תלוי ועומד. לחלופין, ביקשו להורות על עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין, ולפיו לא ניתן יהיה לפעול לגביית מלוא הסכומים מן המבקשים אלא עד למחצית הסכום.

8.

המשיבים 4-1 מתנגדים לבקשה וסומכים ידיהם על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. לטענתם סיכויי הערעור קלושים, שכן עניינו של הערעור בפסק דין מפורט ומנומק שעיקרו מבוסס על קביעות עובדתיות, שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. באשר למאזן הנוחות נטען, כי מדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי שאין לעכבו, אלא במקרים חריגים. עוד נטען, כי הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה בחוסר תום לב, היות שהמבקשים הסתירו את העובדה שנקלעו למצב כלכלי שאינו מאפשר את רכישת המניות. באשר לטענת ההתדיינות העתידית הצפויה כתוצאה מביצוע פסק הדין, נטען כי טענה זו מעוררת תמיהה של ממש משהמבקשים והמשיבים 7-6 ניהלו את עניינם במאוחד עוד משנת 2013. באשר לטענה הנוגעת למשמעויות הנגזרות כתוצאה מהעברת המניות, נטען כי אין ממש בטענה זו, משמדובר בהעברת מניות למבקשים עצמם, זאת בשונה ממצב שבו הבקשה לעיכוב ביצוע מוגשת על-ידי הצד שנאלץ 'להיפרד' ממניותיו. עוד נטען, כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע משזו הוגשה בשיהוי.

להשלמת התמונה יצוין, כי המשיב 6 הגיש תגובה קצרה בשמו ובשם המשיבה 7, בה הוא מחזיק באופן מלא כפי דבריו, בגדרה ציין כי הוא "מאשר את בקשת המבקשים (תומר מור) לעיכוב ביצוע" .

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

10.

נקודת המוצא היא, כי אין בעצם הגשת ערעור על פסק דין כדי לעכב את ביצועו (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018), ובעל הדין שזכה במשפט זכאי ליהנות מפרי זכייתו, מבלי להמתין עד להכרעה בערעור. על כן, נקבע כי ביצוע פסק דין יעוכב רק כאשר סיכויי הערעור טובים, ומאזן הנוחות נוטה לטובת מגיש הבקשה, אם כי משקל הבכורה הוענק למאזן הנוחות (ראו: ע"א 3321/21 ורד נ' בן ברון , פסקה 6 (15.6.2021) ורבים אחרים). דברים אלה מקבלים משנה תוקף, כאשר עסקינן בפסק דין המטיל חיוב כספי, בו יעוכב הביצוע במקרים חריגים בלבד, שכן, ככלל הנזק שנגרם כתוצאה מביצוע פסק דין כספי אינו בלתי הפיך (ראו: ע"א 3126/22 מילוז (1989) בע"מ נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ , פסקה 24 (29.5.2022) ורבים אחרים).

11.

בנסיבות העניין, אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. אכן, מדובר בפסק דין המורה על העברת בעלות במניות תמורת תשלום כפי שנקבע בפסק הדין. אולם אין בכך כדי להוביל למסקנה האוטומטית, ולפיה יש בהעברת המניות כדי ליצור נזק בלתי הפיך שיצדיק עיכוב ביצוע של פסק הדין (ראו והשוו: ע"א 8147/13 ונצ'ורס בע"מ נ' גיצלטר , פסקה 15 (25.3.2014) (להלן: עניין ונצ'ורס ); ע"א 1282/15 ס.ב. ניהול מקרקעין בע"מ נ' תינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע"מ , פסקה 6 (24.3.2015); ע"א 9336/16 וקסמן נ' לויט , פסקה 19 (5.1.2017); ע"א 2841/18 דגמי נ' אהרון , פסקה 8 (10.6.2018) (להלן: עניין דגמי )). בענייננו,

למעט אמירות כלליות, המבקשים לא נימקו כיצד עלול להיווצר בעניינם נזק בלתי הפיך כתוצאה מהעברת המניות. גם ההחלטות בעניין ונצ'ורס ועניין דגמי , עליהן נסמכו, אינן תומכות בטענתם כי יש לקבל את בקשתם לעיכוב ביצוע. בהחלטות אלה הובהר כי החשש העיקרי בביצוע פסק דין הנוגע להעברת בעלות במניות, נעוץ בכך שהצד המקבל את המניות עלול לבצע בהן דיספוזיציות, דוגמת מכירתן לצדדים שלישיים תמי לב, דבר שיקשה על השבת המצב לקדמותו ככל שיתקבל הערעור. אך מובן כי חשש זה אינו מתקיים במקרה דנן, בו המבקשים הם אלה שחויבו לרכוש את מניות המשיבים.

12.

אם כן, בהינתן שמניות המשיבים יוחזקו בידיהם של המבקשים ובשליטתם, נותר לדיון, למעשה, החיוב הכספי שהוטל על המבקשים. בהתייחס לחיוב האמור, טוענים המבקשים כי ככל שישולם פסק הדין יקשה עליהם להיפרע מן המשיבים, אולם טענות אלה הועלו באורח כללי וללא תמיכה או ביסוס, ולפיכך לא ניתן לקבלן. גם ביתר טענותיהם של המבקשים, לא נמצא טעם לעיכוב ביצועו של פסק הדין.

13.

סוף דבר : הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחית. המבקשים ישלמו למשיבים 4-1 את הוצאות הבקשה בסך של 5,000 ₪: 2,500 ₪ למשיבים 2-1; ו-2,500 ₪ למשיבים 4-3.