ע"א 2922-24 ע"א 2922-24

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיא א' בכר) מיום 21.2.2024 בת"א 2701-01-18, בגדרו חויבה המבקשת 2 לשלם למשיבים פיצויים בגין נזקי גוף והוצאות משפט בסכום כולל של 1,529,049 ₪.

1.עניינה של הבקשה בתביעה שהגישו המשיבים, רעייתו של המנוח י.כ. (להלן: המנוח) ועיזבונו, נגד המבקשים, בגין נזקים שנגרמו להם בשל רשלנות רפואית בטיפול במנוח – בעקבותיה נגרם למנוח נזק מוחי בלתי הפיך והוא נותר מחוסר הכרה ומרותק למיטתו, עד לפטירתו כשבע שנים מאוחר יותר. בית המשפט המחוזי, לאחר ששמע את ראיות הצדדים וטענותיהם, קיבל את התביעה וחייב את המבקשת 2 לשלם למשיבים פיצויים בסכום של 1,159,049 ₪ בגין ראשי נזק שונים, ובכללם הפסדי השתכרות בשנים אבודות, נזק לא ממוני, הוצאות רפואיות והפסדי שכר של המשיבה 2; וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 370,000 ₪.

2.המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין, ועמו בקשה לעיכוב ביצוע – היא הבקשה שלפניי. לטענתם, ככל שייפרע החיוב, קיימת "סכנה ממשית" לאי השבת כספי הפיצויים אם יתקבל הערעור, שכן ישנה סבירות גבוהה שהמשיבים יעשו שימוש בכספי הפיצויים. בהקשר זה נטען, כי לפי פסיקת בית משפט זה, סכום משמעותי המשתלם לאדם שאינו אמיד, מעלה כשלעצמו חשש כי לא ניתן יהיה להשיבו; כי הצהרת המשיבים במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, לפיה אחת הסיבות להותרת המנוח במוסד בו אושפז נובעת מקשיי מימון, מעידה על מצבם הכלכלי; וכי למשיבים לא ייגרם כל נזק מעיכוב ביצוע פסק הדין. אשר לסיכויי הערעור, נטען, בתמצית, כי הם גבוהים לנוכח מספר קביעות שגויות של בית המשפט המחוזי במישור האחריות והאשם התורם.

3.המשיבים, בתגובתם, טוענים כי יש לדחות את הבקשה. אשר למאזן הנוחות, נטען כי עסקינן בחיוב כספי, וכי על המבקשים עיכוב ביצוע להראות קיומו של חשש ממשי שלא יוכלו לגבות את כספם ככל שיתקבל הערעור, ובכלל זה להציג תשתית עובדתית וראייתית הולמת. כן נטען שבעוד המבקשים לא הרימו נטל זה, הוכחה יכולתה הכלכלית של המשיבה 2 בתצהיר שצורף לתגובתה, ונתמך באסמכתאות. אשר לסיכויי הערעור נטען, כי הכרעת בית המשפט המחוזי בשאלת החבות מבוססת היטב, וכי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים כפי שנקבעו בפסק הדין.

4.לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, נקודת המוצא היא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים (ראו תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). על המבקש עיכוב ביצוע להוכיח שני תנאים מצטברים: הראשון, כי סיכויי ערעורו טובים; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כאשר נפסק כי הבכורה נתונה למאזן הנוחות (ראו, מיני רבים: ע"א 1040/24 אלישקוב נ' נע.לי.ד שיווק בע"מ, פסקה 4 (4.3.2024); ע"א 827/24 עופר נ' לוי, פסקה 7 (18.2.2024); ע"א 8776/23 לוסקין נ' גבעות עולם נפט בע"מ, פסקאות 14-12 (15.1.2024)). מקום בו מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין המטיל חיוב כספי, הנטל להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש עיכוב הביצוע הוא נטל כבד, שכן חיוב כאמור אינו יוצר, ככלל, נזק בלתי הפיך אשר לא יאפשר את השבת המצב לקדמותו, ככל שיתקבל הערעור (ראו למשל: ע"א 6739/23 קבוצת קדם חיזוק וחידוש מבנים בע"מ נ' אלמוסלינו, פסקה 4 (23.11.2023); ע"א 6888/23 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, פסקה 4 (16.10.2023)).

5.בנסיבות העניין, ומבלי צורך להידרש לסיכויי הערעור, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. אכן, כאשר מדובר בסכומים גבוהים, קיים חשש מובנה כי הזוכה יתקשה להשיב את המצב לקדמותו ככל שיתקבל הערעור (ראו למשל: ע"א 4427/22 המאגר הישראלי לביטוחי רכב – הפול נ' פלוני, פסקה 6 (10.8.2022)). ואולם, אין מדובר בחשש שאינו ניתן לסתירה. מתצהיר המשיבה 2 ומנספחיו עולה, כי בבעלות המשיבה דירת שלושה חדרים בנתניה וכי עומדים לרשותה סכומי חיסכון נוספים. משאלה הם פני הדברים, ומשלא העמידו המבקשים תשתית ראייתית נגדית שיש בה כדי לבסס את חששם האמור, אני סבורה כי לא עלה בידם להראות כי מאזן הנוחות נוטה דווקא לטובתם (השוו: ע"א 2976/12 בר אל נ' קאופמן, פסקה 16 (26.11.2012)).

אשר על כן, הבקשה נדחית.