ע"א 827-24 ע"א 827-24

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ג' הס) מיום 30.10.2023 בת"א 14227-09-21, בו קבע בית המשפט המחוזי כי המשיב הוא בעל זכות החכירה לדורות בדירה שבמחלוקת.

2.בקליפת אגוז, המחלוקת בין הצדדים נסובה על זכויות חכירה בדירה בתל אביב (להלן: הדירה), הרשומה בבעלותה של חברת בית איבנשיץ בע"מ (להלן: החברה), היא הבעלים הרשום של כל הדירות באותו הבניין. לפי שיטת רישום שהייתה נהוגה בעבר, החברה היא מחכירת הדירות בבניין לחוכריהן ולכל אחד מן החוכרים מניה בחברה. אמם של המבקשים, גב' כרמלה עופר ז"ל, הייתה בעלת זכות חכירה לדורות בדירה החל משנת 1949 לתקופה של 99 שנים, עם זכות לחידושה ל-99 שנים נוספות. בשנת 1955, חתמה גב' עופר על "שטר בטול שכירות" (להלן: שטר ביטול השכירות) בו וויתרה על כל זכויותיה בדירה, וזכות החכירה שלה נמחקה ממרשם המקרקעין. במקביל, נערך "שטר שכירות" בין החברה לבין מר יוסף לויאן, לתקופה של 24 שנים ו-11 חודשים (להלן: שטר השכירות), מכוחו נרשמה זכות החכירה של מר לויאן במרשם. מנייתה של גב' עופר בחברה הועברה למר לויאן. בשנת 1970 מכר מר לויאן את זכויותיו בדירה לאמו של המשיב, גב' ניצה נובק ז"ל, וזו נרשמה במרשם המקרקעין כבעלת זכות החכירה על פי שטר השכירות. גם מניית מר לויאן הועברה לגב' נובק.

3.המשיב הגיש תביעה נגד גב' עופר, בה עתר לסעד הצהרתי לפיו הוא הזכאי, כיורשה של גב' נובק, להירשם כבעל זכויות החכירה בדירה; גב' עופר מצדה, הגישה תביעה שכנגד בה טענה כי זכויות החכירה בדירה הן זכויותיה. יצוין כי לאחר פטירתה של גב' עופר ז"ל, באו בנעליה יורשיה – הם המבקשים בהליך שלפניי. גב' עופר והמבקשים טענו, בתמצית, כי בשנת 1955 העבירה גב' עופר למר לויאן זכות חכירה לתקופה של 24 שנים ו-11 חודשים בלבד, ולא את מלוא זכויות החכירה בדירה. על כן, לטענתם, בתום התקופה האמורה – קרי, בשנת 1980 – תמה תקופת החכירה של גב' נובק וזכות זו עומדת כיום למבקשים, יורשיה של גב' עופר. המשיב, מנגד, טען כי בהתאם לשטר ביטול השכירות עליו חתמה, ויתרה גב' עופר על כל זכויותיה בדירה, וכיום זכות החכירה מוקנית למשיב, יורשה של גב' נובק.

4.ביום 30.10.2023 ניתן פסק דין בהליך, בו קיבל בית המשפט המחוזי את תביעת המשיב, והורה לחברה להאריך את תקופת החכירה של המשיב בדירה. בהתאם לכך, דחה את התביעה שכנגד שהגישו המבקשים. בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי כי עם חתימתה על שטר ביטול השכירות, ויתרה גב' עופר על כל זכויותיה בדירה, ולא נותרה לה, או ליורשיה, כל זכות בדירה. את מסקנתו זו ביסס בית המשפט המחוזי על שורה של טעמים: על תוכנם של המסמכים שלא היו שנויים במחלוקת, הם שטר ביטול השכירות ושטר השכירות; על מרשם המקרקעין שלפיו בשנת 1955 נמחקו מלוא זכויותיה של גב' עופר מן המרשם; על העברת מניית גב' עופר בחברה למר לויאן; על אי הצגת חוזה מכירת הדירה מגב' עופר למר לויאן והעדר כל ראיה המלמדת על שימור זכות החכירה או חלקה בידי גב' עופר; על התנהגות גב' עופר ויורשיה, המבקשים, אשר לא דרשו את הזכויות בדירה, לא בשנת 1980 ואף לא לאורך 40 השנים שלאחריה; ועל העלאת טענת הזכות של המבקשים ביוזמת יזם נדל"ן שנחשף לנסח רישום המקרקעין ואף מימן את הוצאות ההליך כנגד "נתח מהדירה". בית המשפט הוסיף וחייב את המבקשים בהוצאות ההליך וכן בשכ"ט עו"ד בסך 247,438 ₪.

5.המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין, ועמו בקשה לעיכוב ביצוע, היא הבקשה שלפניי. לטענתם, עולה חשש כי ככל שפסק הדין לא יעוכב, המשיב ימכור את זכויותיו בדירה, כך שהמבקשים לא יוכלו לקבלן אם יתקבל ערעורם. עוד נטען כי המשיב אינו מתגורר בישראל, כך שלא ניתן יהיה לגבות ממנו גם סעד כספי ככל שתימכר הדירה. המשיב, בתגובתו, הודיע כי הוא מתנגד לבקשה. לטענתו, סיכויי הערעור שהוגש להתקבל נמוכים, מאחר שכל טענות המבקשים בערעור נדחו על ידי בית המשפט המחוזי, וכי זכויותיו בדירה מעוגנות בממצאי עובדה ומהימנות וכן במסמכים ברורים ומשכנעים. אשר למאזן הנוחות, נטען כי זה אינו נוטה לטובת המבקשים, שכן הם מקבלים מימון חיצוני לניהול ההליך; הם התנהלו בחוסר תום לב בניהול ההליך ואף לפניו; והם לא הצביעו על קושי כלכלי של המשיב הנתמך בתשתית ראייתית הולמת. בהקשר זה נטען, כי הטענה שלפיה המשיב הוא תושב חוץ אינה מתיישבת עם כתובתו המופיעה בהודעת הערעור, וכי ממילא אין בכך כדי להוכיח כי המבקשים לא יוכלו להשיב מצב לקדמותו, ככל שיתקבל ערעורם.

6.דין הבקשה להידחות בעיקרה, בכפוף לצו איסור דיספוזיציה בזכויות בדירה, כפי שיפורט להלן.

כידוע, נקודת המוצא היא כי הגשת ערעור כשלעצמה אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים, ובפרט אין היא מעכבת חיוב כספי שפירעונו אינו יוצר ככלל נזק בלתי הפיך. בבואו לשקול בקשה לעיכוב ביצוע, בוחן בית המשפט את סיכויי הערעור להתקבל וכן את מאזן הנוחות של הצדדים, כאשר נפסק כי הבכורה נתונה לשיקול של מאזן הנוחות (ראו, מיני רבים: ע"א 8776/23 לוסקין נ' גבעות עולם נפט בע"מ, פסקאות 14-12 (15.1.2024); ע"א 8971/18 עיזבון המנוח בנימין שמואלי נ' שמואלי, פסקה 7 (20.1.2019); ע"א 8760/22 מסרי נ' עזבון המנוח עומר עבד אלפתאח אבו הלאל ז"ל, פסקה 11 (23.10.2023)).

אשר לסיכויי הערעור, עיון בפסק הדין על הנמקותיו, מעלה על פני הדברים ומבלי לנטוע מסמרות, כי אלה אינם גבוהים וניצבת לפני המבקשים משוכה גבוהה. אשר למאזן הנוחות, המבקשים לא הצביעו על נזק העשוי להיגרם להם כתוצאה מהארכת תקופת החכירה של המשיב. כפי שצוין, גב' עופר, כמו גם המבקשים, עמדו לראשונה על זכותם הנטענת בדירה למעלה מ-40 שנה לאחר המועד בו התגבשה, לטענתם, זכות זו, וממילא לא הראו כיצד ביצוע פסק הדין יגרום להם נזק שאינו בר תיקון. אף לא נמצא בסיס לעיכוב ביצוע החיוב הכספי, שעניינו בהוצאות ההליך, בניגוד לכלל הנוהג בעניין זה. עם זאת, נראה כי יש טעם בטענת המבקשים, שלפיה ככל שהמשיב ימכור את זכויותיו בדירה, עלול הדבר לסכל את העברתן למבקשים ככל שערעורם יתקבל. מטעם זה בלבד – ראיתי להורות על איסור דיספוזיציה בזכויות בדירה, עד להכרעה בערעור.

7.אשר על כן, ניתן בזאת צו האוסר על המשיב לבצע דיספוזיציה בזכויות בדירה, עד להכרעה בערעור. בכפוף לכך, נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.