פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט
לערעורים אזרחיים
ע"א
2954/17
לפני:
כבוד השופט י' עמית
המערער:
דוד
דוידוביץ
נ ג ד
המשיבים:
1. עו"ד רונן מטרי ואיל רוזובסקי
2. בנק לאומי לישראל בע"מ
3. נכסי משפחת פישמן בע"מ
4. עוה"ד פנחס רובין וירון אלכאוי
בתפקידם ככונסי הנכסים
5. בנק הפועלים בע"מ
6. חיים בר און
החזקות בע"מ
7. אילקורפ בע"מ - גב' עדנה בר
און וגב' אלונה בר און
8. כ- 120 עובדי גלובס באמצעות ועד
עיתונאי גלובס
9. מרגלית כהן ועוד כ 150 מעובדי
קבוצת גלובס
10. עו"ד יוסף בנקל, מנהל מיוחד
לנכסי מר אליעזר פישמן
11. כונס הנכסים הרשמי
12. מוניטין עיתונות בע"מ
13. גלובס פבלישר עיתונות (1983)
בע"מ
14. מוניטין עיתונות אחזקות (1985 )
בע"מ
15. גלובס אחזקות תקשורת בע"מ
בקשה מטעם המשיבות
7 לחילוט ערבות בנקאית
בשם המשיבות 7:
עו"ד בועז אדלשטיין
החלטה
שניים אוחזין בערבות בנקאית. זה שהפקידהּ מבקש להשיבהּ לידיו, וזה שהופקדה לטובתו מבקש להיפרע ממנה במלואה בגין נזקיו. אם כן, לפניי שתי בקשות הסותרות זו את זו, שעניינן בגורלה של הערבות הבנקאית בסך שני מיליון ₪ שהופקדה על ידי מר דוידוביץ', הוא המערער בתיק העיקרי (להלן: המבקש ), על פי החלטתי מיום 3.4.2017.
1.
אזכיר בקצרה כי המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בו נדונה סוגיית רכישת השליטה בעיתון "גלובס". בד בבד עם הגשת הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהחלטתי מיום 3.4.2017 קיבלתי את בקשתו לעיכוב ביצוע בכפוף להתחייבות עצמית ולהפקדת ערבות בסך שני מיליון ₪. בהתאם לכך הפקיד המבקש ערבות בנקאית בסכום האמור.
פסק הדין בערעור ניתן ביום 15.5.2017, ובו נדחה ערעורו של המבקש.
2.
ביום 14.11.2017, בחלוף שישה חודשים קלנדריים פחות יום ממועד מתן פסק הדין, הגישו המשיבות 7 בערעור (להלן: המשיבות ) הודעה מטעמן, בה ציינו כי בכוונתן לעתור לקבלת פיצוי מהמבקש בגין הנזקים שנגרמו להן כתוצאה מצו עיכוב הביצוע. המשיבות ביקשו אפוא שהערבות הבנקאית שהופקדה על ידי המבקש לא תושב לידיו. בתגובה לכך, המבקש הגיש ביום 27.11.2017 בקשה להשיב לידיו את הערבות הבנקאית, בטענה כי משעה שחלפו שישה חודשים מיום מתן פסק הדין, מבלי שהוגשה תובענה או בקשה לפיצויים, יש להשיבה לידיו בהתאם להוראת תקנה 371(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ).
בהמשך לכך, ביום
3.1.2018, הגישו המשיבות "בקשה לחילוט" הערבות הבנקאית, המגובה בחוות דעת כלכלית להוכחת הנזק שנגרם להן עקב צו עיכוב הביצוע (להלן: בקשת החילוט ). בתגובה, המבקש הגיש ביום 22.1.2018 בקשה למחיקת בקשת החילוט, שכן לטענתו צעד של חילוט כלל אינו רלוונטי, שכן מדובר בערבות שאינה בת-חילוט (להבדיל מעירבון), ומכאן שהמשיבות נקטו הליך לא מתאים. לחלופין, ככל שבקשת המשיבות לא תימחק, המבקש ביקש להורות שבקשת המשיבות להיפרע מהערבות הבנקאית תידון בפני הערכאה הדיונית.
3.
בהחלטתה מיום 5.2.2018 קבעה כב' הרשמת ל'
בנמלך כי ימי הפגרה אינם באים במניין ששת החודשים הקבועים בתקנה 371(ג), ועל כן דחתה את טענת המבקש כי יש להשיב לו את הערבות הבנקאית על יסוד טענתו הנוגעת לעיתוי הגשת בקשת החילוט. משכך, הבקשות שנותרו להכרעתי הן אלו: האחת – בקשת המבקש למחיקת "בקשת החילוט" והשבת הערבות הבנקאית לידיו, מאחר שהמשיבות נקטו הליך לא מתאים; והשניה (שתתעורר ככל שבקשת המבקש תידחה) – בקשת המשיבות להיפרע מהערבות הבנקאית.
4.
אקדים ואומר כי דין בקשת המבקש להשבת הערבות הבנקאית לידיו להידחות, וכי דין בקשת המשיבות ל"חילוט" הערבות הבנקאית
להימחק.
ראשית, אין חולק כי הערבות הבנקאית שהפקיד המשיב על פי החלטתי מיום 3.4.2017 היא ערבות , ולא עירבון . כך נאמר במפורש בהחלטתי; כך עולה מסכום הערבות שהועמדה כאמור על שני מיליון ₪ (ראו תקנה 364(ג) לתקנות, הקובעת כי סכום העירבון לא יעלה על 50,000 ₪ אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו); וכך עולה מהתנהלות המשיבות עצמן, שהגישו את בקשתן בחלוף שישה חודשים מיום מתן פסק הדין (ראו תקנה 371(ג) לתקנות, הקובעת כי כתב הערבות יוחזר למפקידו אם לא הוגשה תובענה או בקשה לפיצויים בתוך שישה חודשים ממועד פקיעת הצו הזמני; זאת לעומת תקנה 374(ד), הקובעת כי עירבון יוחזר למפקידו בתוך 60 יום ממועד פקיעת הצו הזמני אם לא הוגשה בקשה לחילוטו). מכאן, שעל מנת להיפרע מהערבות הבנקאית, על המשיבות להוכיח את גובה הנזק שנגרם להן (צעד שאינו נדרש מקום בו מדובר בעירבון – תקנה 371(א) לתקנות).
5.
טענת המבקש כי יש למחוק את בקשתן של המשיבות מאחר שהוכתרה כ"בקשה לחילוט" ולהשיב לידיו את הערבות, אין בה ולא כלום. אכן, התקנות נוקטות לשון "חילוט" ביחס לעירבון ולא ביחס לערבות. ואולם, השימוש בלשון "חילוט" ביחס לערבות בנקאית המשמשת כערבות הוא נפוץ בפסיקה (ראו, לדוגמה, ע"א 4031/14 בחוס נ' געפרי , פס' 5 (17.3.2016) (להלן: עניין בחוס )). מכל מקום, העובדה שהמשיבות הכתירו את בקשתן כ"בקשה לחילוט" אינה מעלה ואינה מורידה, שכן כפי שצוין, אף לשיטתן מדובר בערבות ועליהן להוכיח את נזקן כדי להיפרע ממנה, וממילא אין מדובר בהליך של חילוט ללא הוכחת נזק.
6.
באשר לבקשת המשיבות להיפרע מהערבות, הרי שכבר נפסק לא אחת כי "כאשר בקשת החילוט מחייבת הוכחת נזק וקיום קשר סיבתי, הכרוכים בהבאת ראיות מפורטות ומורכבות, וכאשר ההליך אשר במסגרתו ניתנה הערבות הוא ערעור שהסתיים במתן פסק דין, דרך המלך לברר את סוגיית החילוט, ובכללה שאלת הנזק והקשר הסיבתי בינו לבין הסעד הזמני, היא בהגשת תובענה עצמאית בענין זה לערכאה הדיונית"
(ע"א 10650/08 חפציבה שיכון ופיתוח בע"מ (בהקפאת הליכים) נ' אלישיוב , פס' 10 (16.8.2009); עניין בחוס , שם; רע"א 954/15 י.ע דן סנטר ב.ב שותפות מוגבלת נ' עלרונט דן בע"מ , פס' 1 (30.3.2016)). כפי שצוין, בקשת המשיבות להיפרע ממלוא סכום הערבות הבנקאית שהופקדה במקרה דנן, מבוססת על ראיה בדמות חוות דעת כלכלית. מבקשת המבקש אף עולה כי הוא עומד על זכותו להגיש את ראיותיו ביחס להעדר הנזקים הנטענים, כמו גם על זכותו לחקור את המומחה והמצהירה מטעם המשיבות (פס' 13 לבקשתו מיום 22.1.2018). בנסיבות אלו, המסגרת הדיונית המתאימה להכרעה בבקשה של המשיבות היא תביעה עצמאית שתוגש לבית המשפט המוסמך (וזאת מבלי שאביע כל עמדה באשר לשאלת קיומם או העדרם של נזקים כלשהם).
7.
אשר על כן, בקשת המבקש להשבת הערבות לידיו – נדחית.
בקשת המשיבות ל"חילוט" הערבות הבנקאית – נמחקת. בפני המשיבות פתוחה הדרך להגיש תובענה נפרדת לערכאה המוסמכת להוכחת נזקיהן בגין צו עיכוב הביצוע שניתן בהליך זה. הערבות הבנקאית תישאר מופקדת בקופת בית המשפט עד ליום 25.3.2018 על מנת לאפשר למשיבות לנקוט הליכים בתקופה זו כפי שתמצאנה לנכון.
לנוכח התוצאה – אין צו להוצאות.
ניתנה
היום, כ"ג בשבט התשע"ח (8.2.2018).
ש ו פ ט