ע"א 2954/17 דוד דוידוביץ נ. עו"ד רונן מטרי ואיל רוזובסקי

1.

המערער עותר להשבת ערבות בנקאית בסך של 2,000,000 ש"ח אותה הפקיד בהתאם להחלטת כב' השופט י' עמית מיום 3.4.2017, בה ניתן צו ארעי זמני אשר עיכב את פסק הדין עליו נסב הערעור.

הערעור נדחה בפסק דין מיום 15.5.2017, וביום 15.11.2017 הגישו המשיבות 7 הודעה על כוונתן לעתור לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו להן לטענתן כתוצאה מעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וביקשו להורות למזכירות בית המשפט להותיר את הערבות בקופת בית המשפט עד ליום 7.1.2018 או עד לאחר הכרעה בבקשה שיגישו (לפי המאוחר). בהחלטה מיום 15.11.2017 קבע כב' השופט י' עמית כי לכאורה אין צורך בהחלטה שיפוטית, וכי אם התעוררה מחלוקת המשיבות 7 תבהרנה את גדריה.

ביום 27.11.2017 הגיש המערער את הבקשה הנוכחית, אשר הועברה לטיפולי, להשבת הערבות הבנקאית. המערער מפנה לכך שהוראת 371(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) קובעת כי אם לא הוגשה לבית המשפט תובענה או בקשה לפיצויים בגין נזק עקב מתן הצו הזמני "בתוך ששה חודשים מהמועד שפקע הצו הזמני", יושב כתב הערבות למבקש. לטענת המערער התקופה הקבועה בתקנה 371(ג) הנ"ל, שישה חודשים ממועד מתן פסק הדין, חלפה ביום 15.11.2017, והיות ובתוך פרק זמן זה לא הוגשה תובענה או בקשה לפיצויים יש להשיב לו את הערבות. המערער מדגיש בהקשר זה כי הוראת תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי תקופת הפגרה "לא תובא במניין הימים שנקבעו בתקנות אלה" אינה חלה בענייננו. על כך מבקש ללמוד המערער מלשון תקנה 371(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי (אשר אינה נוקטת בלשון "ימים" אלא במילה "חודשים") ולטענתו הדבר מתיישב גם עם התכלית שבבסיס הוראת תקנה 529 הנ"ל נוכח אורכה של התקופה שניתנה להגשת תובענה או בקשה לפיצויים.

2.

המשיבות 7 מתנגדות לבקשה.

לטענת המשיבות 7 המונח "מניין הימים" בא לבטא את המילה "תקופה" ואין לקרוא אותו כאילו חל הוא רק לגבי תקופות הנמנות בימים. כן נטען כי התכלית של "עצירת מהלך הזמן" בתקופת הפגרה נכונה גם למועדים הנמנים בחודשים. לחלופין, וככל שלא תתקבל פרשנותן, עותרות המשיבות 7 למתן ארכה להגשת בקשה מתאימה עד ליום 8.1.2017.

יתר המשיבים בחרו שלא להגיש תגובה מטעמם לבקשה להשבת הערבות הבנקאית.

3.

המערער מתנגד לבקשה החלופית למתן ארכה. לטענתו אין מקום לכלול בקשה במסגרת תגובה, ועוד טוען הוא כי אין מקום להיעתר לבקשה לגופה בשל עיתוי הגשתה, בשל התנהלות המשיבות 7, ומשלא הוכחו "טעמים מיוחדים" המצדיקים מתן ארכה.

להשלמת התמונה אציין כי ביום 3.1.2018 הגישו המשיבות 7 בקשה "לחילוט ערבות בנקאית".

4.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי בדבר איני מוצאת להורות על השבת הערבות הבנקאית לידי המערער על יסוד הטענה הנוגעת לעיתוי הגשת הבקשה מטעם המשיבות 7.

תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי מורה כי "תקופת פגרה של בית המשפט לא תובא במניין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי בית המשפט או הרשם, אלא אם כן הורה בית המשפט או הרשם, לפי העניין, אחרת". גדר הספק המתעורר בענייננו הוא מהי הפרשנות הנכונה למושג " מניין הימים " - האם בא הוא לצמצמם את תחולת ההוראה הקובעת כי ימי הפגרה לא יבאו במניין לתקופות שנקבעו בהוראות תקנות סדר הדין האזרחי או בידי בית המשפט בימים בלבד, או שמא חל הוא על תקופות שנקבעו בתקנות או בידי בית המשפט באופן כללי (גם אם לא ננקב מספר של ימים, אלא התקופה נמנית בשבועות או חודשים).

חוק הפרשנות, תשמ"א-1981 (להלן: חוק הפרשנות ) אינו כולל הגדרה למונח "ימים" או "מניין הימים", ואף בסעיף 10 לחוק זה אשר כותרתו "תקופות" אין מענה לסוגיה. עם זאת ניתן להבחין כי סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, הקובע כי "במניין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק..." אינו יוצר הבחנה לעניין "מניין ימי תקופה " בין תקופות הנמנות בימים או בשבועות או בחודשים, וכי הוא אף עושה שימוש במונח "ימי תקופה" הכולל את המילה "ימים" באופן כוללני. כן עמדו המשיבות 7 בתגובתן על השימוש הלשוני הנעשה במנוח "ימים" בשפה העברית, ועל כך שהוא מבטא גם את המונח תקופה, ולא דווקא יממה. מן ההיבט הלשוני דומה אפוא כי קיימת אחיזה לפרשנותן של המשיבות 7.

אשר להיבט התכליתי. הוראת תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת פרקי זמן של הפוגה בהליכים המשפטיים. בפסיקה נקבע כי תכליתה המרכזית של הוראת תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי היא:

"לדחות את כל הפעולות הדיוניות השלובות עם עבודת בית המשפט ותיפקודו. עמד על כך הנשיא מ' שמגר באומרו כי "יציאתו של בית המשפט לפגרה מגבילה חלקית את תיפקודו בתחומי הפעולה השונים שלו, בין אלו המינהליים ובין אלו השיפוטיים" (רע"א 5814/90 זילברשטיין נ' חברה לאחזקה ונאמנות בני משה אברהם בע"מ , פ"ד מו(1) 285, 287 (1991) (להלן - עניין זילברשטיין); וראו גם דבריי ברע"א 1332/05 רוזנצוויג נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פיסקה 7 (22.11.2005)). מטעם זה, קיימת זיקה הדוקה בין השאלה אם לחשב את ימי הפגרה במניין הימים לצורך מסגרת זמן סטטוטורית מסוימת, לבין השאלה אם הפעולה המוסדרת בהוראת דין כלשהי היא בעלת קשר הדוק לעבודתו של בית המשפט. בהיעדר זיקה כאמור, ואם הפעולה המוסדרת בהוראת הדין נוגעת למישור היחסים שבין בעלי הדין לבין עצמם, הרי יש לחשב את ימי הפגרה במניין הימים" (בר"מ 7689/13 מינהל מקרקעי ישראל נ' דהאן , פסקה 15 (29.6.2014))

הנה כי כן, המבחן המרכזי שהוחל בפסיקה הוא האם הפעולה אותה יש לבצע במסגרת זמן שנקבעה בהוראת דין נוגעת למישור היחסים שבין בעלי הדין בלבד, אז אין תחולה להוראת תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, או שמא נדרשת מעורבות של בית המשפט בדרך של הגשת מסמך או הליך כלשהו. בהתאם להוראת תקנה 371(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי נדרשת הגשת תובענה או בקשה לפיצויים לבית המשפט בתוך שישה חודשים מהמועד בו פקע הצו הזמני, ומכאן כי על פי תכליתה הכללית של הוראת תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, יש לה תחולה בענייננו.

עוד אוסיף כי אמנם ככל שפרק הזמן אשר נקבע לנקיטה בהליך או לעשיית פעולה מסוימת ה"הפוגה" אותה מסדירה הוראת תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי חיונית יותר, והיא בעלת משמעות רבה יותר, אך איני סבורה מקום בו פרק הזמן ארוך יחסית, כבענייננו, התכלית שביסוד הוראת התקנה מתאיינת לחלוטין, וגם בגדרה יש משמעות לאותה הפוגה. כמו כן, שיקולים של הרמוניה חקיקתית תומכים בענייננו בפרשנות כי ימי הפגרה אינם באים במניין. ככלל ואלא אם נקבע אחרת בדין או בהחלטה, בכל הנוגע להלכים אזרחיים ימי הפגרה אינם באים במניין. זהו הכלל והחרגה של תקופות מסוימות, בשל אורכן, עשויה להוביל לאי וודאות וחוסר אחידות. בפרט נכונים הדברים בהתייחס להוראת התקנה שבמוקד הבקשה שלפניי, הוראת תקנה 371(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי. זאת שכן בהתייחס לתקופת שישים הימים בה ניתן להגיש בקשה לחילוט עירבון בהתאם להוראת תקנה 371(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי - אשר עניינה השבת עירבון אשר הופקד כתנאי למתן סעד זמני - ימי הפגרה אינם באים במניין (ראו למשל: רע"א 9587/16 עמרם את מסיקה בע"מ נ' אלקאדר (19.1.2017); הפ' (הרצ') 44354-05-17 קורונה טכנולוגיות זכוכית בע"מ נ' סורוקה (31.8.2017)). נכון הוא שבאותה הוראה מנויה התקופה ב"ימים", שכן מדובר בתקופה קצרה יותר, אך התוצאה לפיה בכל הנוגע להוראת תקנה 371(ד) לא תבוא הפגרה במניין הימים ואילו בכל הנוגע להוראת תקנה 371(ג) תבוא היא במניין הימים, כאשר מדובר באותה תקנה ממש וכאשר בשני המקרים מדובר בבקשות הנוגעות למימוש ערובות שהופקדו להבטחת נזקים כתוצאה מסעד זמני, אינה תוצאה רצויה (למשקל הפרשני שיש ליתן לחתירה לכך שכללי הפרוצדורה יהיו "ידידותיים למשתמש" ראו ההחלטה ברע"א 4990/05 ממן נ' עיריית הרצליה , פסקה 29 (7.10.2009) אליה הפנו המשיבות 7; וכן ראו רע"א 6297/02 גולד נ' גאולת בכרך בע"מ , פ"ד נז(2) 108 (2003)).

אשר לקושי עליו הצביע המערער בהתייחס לחישוב הפגרות ביחס לפרקי זמן ממושכים, סבורה אני כי אין קושי ממשי בעניין זה (מדובר בהוספה פשוטה של מספר ימי הפגרה שחלו באותו פרק זמן; ולעניין ההוראה הבודדת אליה הפנה המערער בה נקבע מניין של שנים, הוראת תקנה 258יז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, הרי שאין הנדון דומה לאותה הוראה שכן באותו עניין אין מדובר בהוראה הקובעת פרק זמן לנקיטת פעולה כלשהי מצד בעל דין, כבענייננו, כי אם בהוראה הקובעת את פרק הזמן בו צו עיקול יעמוד בתוקף. בהתאם להוראת התקנה הנזכרת בתום התקופה (חמש שנים מיום מתן פסק הדין) "יפקע הצו", וזאת מבלי שנדרשת פעולה בעניין).

מכל הטעמים המפורטים לעיל סבורה אני כי הכף נוטה למסקנה כי ימי הפגרה אינם באים במניין התקופה הנקובה בהוראת תקנה 371(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי.

5.

עוד אוסיף כי גם אם מסקנתי היתה שונה, דומה בעיני כי בנסיבות העניין ראוי ליתן למשיבות 7 ארכה להגשת הבקשה (עד למועד הגשתה בפועל). כאמור לעיל השאלה הפרשנית הנוגעת לתחולת ימי הפגרה על הוראת תקנה 371(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי לא לובנה מפורשות בפסיקה, ולכל הפחות ניתן לומר כי סברתו של המערער כי ימי הפגרה אינם באים במניין היא סברה הגיונית ואפשרית (כפי שמשתמע גם מהחלטת כב' השופט י' עמית מיום 15.11.2017). בנסיבות אלו איני רואה לייחס למשיבות 7 התנהלות חסרת תום לב, כטענת המערער, ועוד יוזכר כי המשיבות 7 העמידו את המערער על פרשנותן להוראות התקנות ביום 15.11.2017 - כלומר במועד האחרון שהיה נתון להן להגשת הבקשה לעמדת המערער - כך שלא התגבשה הסתמכותו על כך שהערבות הבנקאית תושב לידיו באותו מועד. בהינתן כל האמור לעיל סבורה אני כי ככל שהמשיבות 7 טעו טעות שבדין לעניין פרשנות הוראות תקנות סדר הדין האזרחי (וכאמור איני סבורה כך) התקיימו בענייננו נסיבות המצדיקות מתן ארכה (ובהתייחס לטענת המערער אציין כי איני סבורה שעצם העובדה שהארכה התבקשה במסגרת תגובה מונעת את מתן הארכה, משהתאפשר למערער להשיב לכך).

6.

נוכח כל האמור לעיל איני מוצאת לקבל את הבקשה להשבת הערבות הבנקאית על יסוד הטענה הנוגעת לעיתוי הגשת הבקשה לחילוט שהגישו המשיבות 7 ביום 3.1.2018, ובקשה זו תועבר אפוא לטיפול מותב מתאים. אעיר כי בהתייחס לטענה לפיה הבקשה שהגישו המשיבות 7 לחילוט הערבות אינה בגדר "בקשה לפיצויים" כמובנה בהוראת תקנה 371(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי (אותה העלה המערער בבקשתו מיום 22.1.2018), הרי שזו תובא בפני המותב אשר ידון בבקשה.

בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות בבקשה שלפניי.

החלטה זו והבקשה מיום 22.1.2018 תתויקנה בתיק השופט.