ע"א 313/98 נ.א.יוזמות חקלאיות בע"מ נ. קיבוץ רשפים אגודה שיתופית חקלאית

בפני בקשה לדחיית ערעור.

1.ביום 15.1.98 הוגש הערעור. הערעור מתייחס לשתי החלטות של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטת נ' דנון): הראשונה שבהן מיום 28.12.97. בהחלטה זו עשה בית המשפט המחוזי שימוש בסמכותו מכח פקודת בזיון בית משפט והטיל על כל אחד מן המשיבים בבקשה שבפני (המערערים), ביחד ולחוד, קנס של 300 ש"ח ליום עד יומצא שטר חוב למבקש (המשיב בערעור), בהתאם להסכם פשרה בין הצדדים (מיום 1.8.97. להלן: "הסכם הפשרה") שקיבל תוקף של החלטה ביום 26.8.97. והשניה מיום 31.12.97, ובה חוייבו המשיבים, בחלק מן ההחלטה שהוגדר כ"פסק דין" לשלם למשיב סך של 123,642 ש"ח. בהודעת הערעור טענו המשיבים, כי לא היה מקום ליתן פסק דין נגדם, הואיל ופסק הדין האמור ניתן במסגרת תביעה שהוגשה על ידם, שעה שהמבקש לא הגיש כל תביעה או תביעה שכנגד וממילא לא ביקש כל סעד. בהתייחסם להחלטה לפי פקודת בזיון בית משפט טענו המבקשים, כי לא היה צידוק, בנסיבות העניין לנקוט נגדם סנקציות לפי פקודה זו.

2.כשנה לאחר הגשת הערעור, ב17.11.98-, הגיש המבקש "הודעה" ובה ביקש את דחיית הערעור מן הטעמים הבאים: הערעור הוגש על שתי החלטות ביניים וככזה הוא טעון רשות; המבקש הגיש כתב תביעה שכנגד מטעמו ב17.5.98-, בהתאם להסכם הפשרה ובהתאם לרשותו המפורשת של בית המשפט המחוזי, בהחלטה מיום 8.1.98, שלא נזכרה בהודעת הערעור, עקב כך ניטל תוקפם של נימוקי הערעור והוא הפך אקדמי; ההחלטות נשוא הערעור התקבלו לאחר דיון ממושך ואין מקום להידרש אליהן.

3.המשיבים מתנגדים לבקשה. הם כופרים בטענה, כי העלימו מידע מבית המשפט, וטוענים, כי עצם הגשת כתב התביעה שכנגד כחצי שנה לאחר מתן ההחלטות נשוא הערעור היא המעידה על הפגם שבהן. עוד הם טוענים, כי ההחלטה מכוחה חוייבו בהוצאות, היא במהותה פסק דין חלקי, תהא כותרתה אשר תהא.

4.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים החלטתי לקבל באופן חלקי את הבקשה, שלא מטעמי המבקש. ההחלטה מיום 28.12.99 ניתנה, כאמור בה, לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט., ולפיכך, ובהתאם להוראות סעיף 8 לפקודה האמורה, הערעור עליה הוא "באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה.". אי לכך, לא היה מקום לכלול ערעור על החלטה זו במסגרת ערעור אזרחי - ודין הערעור (שהוגש כערעור אזרחי) להימחק - ככל שהוא מופנה נגד החלטה זו (וראו: בש"פ 7053/99, יוסף דיאמנט נגד הנרי מוסקוביץ , לא פורסם). עם זאת לא מצאתי לנכון למחוק או לדחות את הערעור המתייחס להחלטה מיום 31.12.97. בהחלטה זו (וליתר דיוק, בפיסקה 1) שלה, בעמוד 2 להחלטה) ניתן למעשה "פסק דין חלקי" המחייב את המשיבים באופן סופי וחד משמעי בתשלום כספים המגיעים, לשיטתו של בית המשפט המחוזי, למבקש. פסק דין זה עומד בהגדרת תקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, כפי שפורשו בפסיקה: (וראו, לדוגמא: ע"א 907/85, פנון ואח' נגד שטראוס חב' לשיווק (תש"ל) בע"מ , פ"ד מג (1) 106, ראו גם ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש. לוין) 526) ומטעם זה, לא נזקקו המשיבות לרשות לערער עליו. טענות המבקש באשר לעצם טענות הערעור הן עניין לדיון בערעור גופו ואין בהן כדי להביא למחיקתו או דחייתו על הסף.

אי לכך, אני מורה על מחיקת חלקו של הערעור המתייחס להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 28.12.97. יתר חלקי הערעור יעמדו בעינם.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.