ע"א 3137/15 עיריית חיפה נ. קהילת ציון אמריקאיות

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד"ר מ' רניאל ) מיום 23.3.2015 בת"א 6992-06-13 בו הורה בית המשפט למערערת לשלם למשיבה 1 דמי שימוש בשתי חלקות מקרקעין בשכונת כרמליה בחיפה (להלן: המקרקעין ).

1.

המקרקעין רשומים על שמה של המשיבה 2 (להלן: חברת הכשרת ישוב ) אך מצויים בחזקתה ובשימושה של המערערת מאז תחילת שנות ה- 70. באוגוסט 1974, לאחר שהמערערת תפסה חזקה במקרקעין, נמסר לה מחברת הכשרת ישוב כי המקרקעין שייכים בפועל למשיבה 1 ונרשמו על שמה בנאמנות בלבד. בשנת 1983 מונה כונס הנכסים הרשמי כמפרק המשיבה 1 ובשנים שלאחר מכן התקיימה חלופת מכתבים בינו ובין המערערת במסגרתה טענה המערערת כי חברת הכשרת ישוב התקשרה עמה בעסקה להעביר את המקרקעין לבעלותה, ואילו הכונס הרשמי כפר בקיומה של העסקה האמורה ודרש מהמערערת לשלם למשיבה 1 דמי שימוש ראויים. לאחר שנים רבות בהן לא ננקטו הליכים משפטיים בנוגע למקרקעין, הגישה המשיבה 1 בשנת 2013 תביעה נגד המערערת בה דרשה לשלם לה דמי שימוש ראויים בגין ההחזקה במקרקעין במשך 7 השנים שקדמו להגשת התביעה.

2.

בפסק דינו קיבל בית המשפט קמא את תביעת המשיבה 1 והורה למערערת לשלם דמי שימוש בגין החזקת המקרקעין. ראשית, דחה בית המשפט קמא את טענת המערערת לפיה תביעתה של המשיבה 1 התיישנה. בהקשר זה עמד בית המשפט קמא על כך שבשנת 2009 שלח עורך דין גושן מטעם המערערת מכתב לחברת "השתתפות בנכסים" שמונתה על ידי הכונס הרשמי לנהל את נכסי המשיבה 1, בו הודה כי המשיבה 1 היא בעלת המקרקעין. לפיכך, קבע בית המשפט קמא כי בהתאם לאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, החל מרוץ ההתיישנות בשנת 2009. יתר על כן, כך קבע בית המשפט קמא, גם אם תביעתה של המשיבה 1 לבעלות במקרקעין התיישנה אין בכך כדי למנוע ממנה לתבוע תשלום דמי שימוש ראויים בעבור ההחזקה בהם. עוד קבע בית המשפט קמא כי המשיבה 1 מעולם לא ויתרה על זכויותיה הנטענות במקרקעין ומכאן שאין לקבל את טענת המערערת לפיה יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי.

אשר לשאלה למי שייכים המקרקעין קבע בית המשפט קמא כי מהראיות שהוצגו בפניו עולה כי חברת הכשרת ישוב מחזיקה בזכויות הבעלות בהם בנאמנות בעבור המשיבה 1. כמו כן, דחה בית המשפט קמא את טענת המערערת לפיה חברת הכשרת ישוב התקשרה עמה בעסקה להעברת המקרקעין לבעלותה וקבע כי מעולם לא נכרת בין המערערת לחברת הכשרת ישוב הסכם כזה, ומכאן שהמערערת חייבת בתשלום דמי שימוש ראויים במקרקעין למשיבה 1. אשר לסכום דמי השימוש בהם חייבת המערערת, קבע בית המשפט קמא בהסתמך על חוות הדעת השמאיות שהגישו הצדדים כי על המערערת לשלם למשיבה 1 סך של 1,971,362 ש"ח בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. עוד חייב בית המשפט קמא את המערערת לשלם לכל אחת מן המשיבות שכר טרחת עורך דין בסך 78,000 ש"ח, וכן הוצאות.

3.

המערערת הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ובד בבד הגישה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. בבקשתה טוענת המערערת כי סיכויי הערעור טובים נוכח שגיאות מהותיות שנפלו לגישתה בפסק דינו של בית המשפט קמא. לטענתה, לא היה מקום לקבוע בהסתמך על מכתבו של עו"ד גושן משנת 2009 כי תביעתה של המשיבה 1 לא התיישנה, והיא מוסיפה וטוענת כי קביעתו האמורה של בית המשפט קמא עומדת בסתירה לקביעה אחרת שלו לפיה עו"ד גושן פעל מחוץ לגבולות יפוי הכוח שניתן לו. עוד טוענת המערערת כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי חברת הכשרת ישוב משמשת כנאמן במקרקעין עבור המשיבה 1, מבלי שהוצג בפניו כל הסכם בנוגע לקיומה של נאמנות כאמור, ובכך שאפשר למשיבה 1 לתבוע דמי שימוש במקרקעין מבלי שיהיו לה בהם זכויות קנייניות משל עצמה. כמו כן, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי מעולם לא נכרת בינה לבין חברת הכשרת ישוב הסכם בו התחייבה חברת הכשרת ישוב להעביר את המקרקעין לבעלותה ובנוסף מעלה המערערת טענות לעניין הסכום שאותו חויבה לשלם למשיבה 1 כדמי שימוש, ולטענתה שגה בית המשפט קמא משלא מינה שמאי מטעמו על מנת שיקבע מה סכום דמי השימוש הראויים.

בהתייחס למאזן הנוחות טוענת המערערת כי נוכח העובדה שהמשיבה 1 היא חברה בפירוק קיים חשש כי אם יועברו לידיה הכספים שנפסקו לטובתה היא תחלק אותם לנושיה ולא ניתן יהיה לגבות אותם בחזרה אם יתקבל הערעור. מנגד, כך נטען, אין חשש כי המערערת לא תוכל לשלם למשיבה 1 את דמי השימוש שנפסקו לטובתה אם הערעור ידחה. עוד טוענת המערערת כי נוכח הסכום הגבוה שנפסק לחובתה תיפגע באורח ממשי יכולתה להעניק שירותים לתושביה אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין. לתמיכה בטענה זו מצרפת המערערת תצהיר מטעם גזבר עיריית חיפה ובנסיבות אלו, כך טוענת המערערת, נוטה מאזן הנוחות באופן מובהק לטובתה שכן לא יגרם למשיבה 1 כל נזק אם תתקבל הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט קמא ומנגד, דחיית הבקשה תסב נזק רב לציבור התושבים בעיר חיפה.

המשיבה 1 טוענת מצדה כי דין הבקשה להידחות והיא מוסיפה כי היא מוכנה להתחייב שלא לעשות בכספים אלו שימוש כלשהו עד להכרעה בערעור.

4.

בעל דין שניתן פסק דין לטובתו זכאי לממש את פירות זכייתו ואין להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין אלא אם עלה בידי המבקש לשכנע כי סיכויי ערעורו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (ע"א 4473/14 שרף נ' הראל (7.10.2014), בפסקה 8). דברים אלו נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי ועל המבקש את עיכוב ביצועו מוטל להוכיח כי ישנו חשש ממשי כי לא יוכל לקבל את כספו בחזרה מהזוכה במקרה שערעורו יתקבל או כי יגרם לו נזק בלתי הפיך אם פסק הדין לא יעוכב (ראו, ע"א 181/15 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' קובהא (2.2.2015), בפסקה 4; ע"א 7134/13 עיריית סחנין נ' בני עאדל ג'באלי בע"מ

(18.11.2014), בפסקה 4). במקרה דנן לא נטען, וממילא לא הוכח, כי יגרם למערערת נזק בלתי הפיך אם לא יעוכב פסק דינו של בית המשפט קמא. טענתה של המערערת כי ביצוע פסק הדין יפגע באורח ממשי ביכולתה להעניק שירותים לתושביה נטענה באופן סתמי ומבלי שהובאו נתונים לביסוסה. זאת ועוד - המשיבה 1 הסכימה לשמור בידה ולא לחלק את דמי השימוש שנפסקו לטובתה עד להכרעה בערעור. על כן, אין חשש כי היא לא תוכל להשיב אותם למערערת אם הערעור יתקבל. בנסיבות אלו, ואף מבלי להידרש לסיכויי הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לעכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט קמא.

אשר על כן, הבקשה נדחית בכפוף לכך שהמשיבה 1 לא תעשה שימוש כלשהו בדמי השימוש שנפסקו לטובתה עד להכרעה בערעור ותשמור אותם בידיה על מנת לאפשר את השבתם למערערת ככל שהערעור יתקבל.

אין צו להוצאות בבקשה.