ע"א 4473/14 יהושע שרף נ. ברכה הראל

השופט י' עמית :

1.המשיבה והמערער התקשרו ביום 18.9.1997 בהסכם, לפיו רכשה המשיבה מהמערער דירת מגורים ברחוב פרישמן 58 בתל אביב (להלן: הדירה ).

ענייננו בחוזה מכר רגיל לכל דבר ועניין, אך בחלוף כ-15 שנים מהרכישה הזכויות בדירה טרם הועברו על שם המשיבה. נתברר כי למערער חוב כספי נכבד למס שבח בגין מכירת הדירה, כי לא שילם אפילו את מס הרכישה בגין העיסקה מיום 14.7.1993 במסגרתה רכש את הדירה מהבעלים הקודם בשם שפיגלמן, וכי על הדירה רובצים עיקולים שונים בגין חובות של המערער, כגון חוב לעיריה בסכום של כ-55,000 ₪. משכך, עתרה המערערת לבית משפט קמא בתביעה לחייב את המערער לשלם הסך של 300,000 ₪ לצורך פרעון חובות המערער הרובצים על הדירה (למעשה, סכום החובות גבוה בהרבה אך התביעה הועמדה על הסך הנ"ל לצרכי אגרה), וכן למנות את בא כוחה לכונס נכסים ולהסמיכו לבצע כל פעולה ולחתום על כל מסמך בשמו ובמקומו של המערער על מנת להשלים את רישום הזכויות על שמה.

הגנתו של המערער התמצתה בכך שהמשיבה לא שילמה את מלוא התשלום עבור הדירה, וכי תשלומים ששולמו על ידה שולמו באיחור וכתוצאה מכך יש לראותה כמי שהפרה הפרה יסודית את ההסכם.

2.בית משפט קמא שמע את הראיות שהובאו על ידי המשיבה. בהגיע זמנו של המערער להעיד ביקש בא כוחו הפסקה, ולאחר מכן הודיע לבית משפט כי לטעמו "אין מה להשיב" ועל כן המערער לא יעלה אל הדוכן למסירת עדות.

בית משפט קמא הגיע למסקנה חד משמעית כי המערערת הוכיחה את תביעתה וקיבל את התביעה במלואה. אעמוד בתמצית שבתמצית על העובדות והראיות שהביאו את בית משפט קמא למסקנתו.

ראשית, משך 15 שנה לא העלה המערער כל טענה, לא בכתב ולא בעל פה, כנגד המשיבה, כביכול הפרה את ההסכם כלפיו. אף לא למותר לציין, כי החזקה בדירה נמסרה זה מכבר למשיבה, המתגוררת מאז בדירה ונוהגת בה מנהג בעלים לכל דבר ועניין ללא כל מחאה מצד המערער.

שנית, בית משפט קמא קיבל את הראיות שהובאו בפניו ואשר מוכיחות את ביצוע התשלומים.

שלישית, בית משפט קמא האמין לבנה של המערערת, שטיפל ברכישת הדירה יחד עם אדם נוסף בשם עבדה, חתנה של המשיבה, שהעידו על הסכומים ששולמו למערער, רובם ככולם בשיקים, וסכום נוסף של כ-15,000 ₪ במזומן בעת מסירת החזקה בדירה.

רביעית, בית משפט קמא שקל לחובתו של המערער את העובדה שבחר שלא לעלות לדוכן העדים ולהעיד.

3.על פסק הדין נסב הערעור שבפנינו.

בערעור חזר המערער וטען כי לא הוכחו התשלומים שביצעה המשיבה. המערער ערך טבלה בהתאם לשער היציג בכל תשלום ותשלום שבוצע, לטענת המשיבה, על מנת להוכיח כי במקום 230,000 דולר שילמה המשיבה 224,823 דולר, קרי כ-5,000 דולר פחות מהמחיר עליו הוסכם. משכך, תהה המערער הכיצד יעלה על הדעת לאכוף את החוזה משלא שולמה מלוא התמורה. המערער הפנה להוראת סעיף 43 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, המורה על השעיית חיוב עד שיקויים תחילה חיובו של הנושה. עוד טען המערער, כי המשיבה לא הוכיחה את ביצוע התשלומים. המערער הלין על כך שהמשיבה עצמה לא העידה, וטען כי די בכך כדי לדחות את התביעה. מנגד, הלין המערער על כך שבית המשפט זקף לחובתו את העובדה שבחר שלא להעיד. כן הלין המערער על השיהוי בהגשת התביעה (המערער טען תחילה להתיישנות, אך חזר מטענה זו בתחילת ההליך בבית משפט קמא).

4.דין הערעור להדחות. הגנת המערער בבית משפט קמא וערעורו דכאן לא תואר לו ולא הדר, וטוב היה לערעור זה משלא הוגש מלכתחילה.

צא ולמד, כי בחלוף 15 שנה מהין המערער להעלות לראשונה את הטענה כי המשיבה הפרה את ההסכם כלפיו. אילו היה שמץ של ממש בטענה זו, ניתן היה לצפות כי המערער לא ימסור את החזקה בדירה למשיבה, וניתן היה לצפות כי "יפגיז" את המשיבה בעשרות מכתבי התראה על הפרת ההסכם. לא רק שהמערער לא הציג ולו מכתב התראה אחד, אלא שבית משפט קמא קיבל את גירסת עדי המשיבה לפיה חיפשו אחרי המערער משך 15 שנים, כפי שעולה גם ממכתב בא כוחו דאז של המערער, בו נאמר "לצערי, מזה שנים אין לי קשר עם יהושע שרף".

יתירה מזו, אפילו היה ממש בטענת המערער כביכול הפרה המשיבה את ההסכם, מה שלא הוכח כלל, הרי שבחלוף 15 שנים ללא התראה כלשהי, יש לראותו כמי שמחל על ההפרה (ע"א 2825/97 אבו זייד נ' מקל , פ"ד נג(1) 402 (1999)).

5.אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, ומשקבע בית משפט קמא כי דברי העדים מטעם המשיבה מהימנים עליו, איני רואה סיבה להתערב בכך. מכל מקום, וכפי שפורט בהרחבה יתירה בפסק דינו של בית משפט קמא, הוצגו אסמכתאות לכל תשלום ותשלום (לגבי חלק מהתשלומים, כמו התשלום בעת חתימת החוזה והתשלום שהועבר לסילוק המשכנתא לא היתה מחלוקת), למעט תשלום של כ-15,000 ₪ שיש להניח כי אכן שולם במזומן כנגד מסירת החזקה בדירה.

6.חישוב הפרשי השער שערך המערער על מנת להוכיח כי המשיבה נותרה חייבת סכום של כ-5,000 דולר בשקלים, מהווה עזות מצח. לא רק שהמערער לא העלה טענה זו אף פעם במהלך 15 השנים עד להגשת התביעה, אלא שהמערער לא היה זכאי לקבל את מלוא תמורת הדירה, באשר על פי סעיף 5.1.2 להסכם, סכום של 35,000 דולר היה אמור להיות מוחזק בנאמנות להבטחת תשלומי המיסים החלים על המערער (בדיעבד התברר כי גם בסכום זה, אשר משום מה שולם למערער, לא היה כדי להבטיח את חובותיו למס שבח ולעיריה).

7.כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, לא היה טעם בהעדתה של המשיבה, אשה מבוגרת, באשר בנה וחתנה הם אלה שעסקו בכל הנוגע לרכישת הדירה. מנגד, לא ניתן להפריז בחשיבות המשקל שיש לייחס לבחירתו של המערער שלא להעיד ולא לחשוף עצמו לחקירה נגדית. נוכח שלל הראיות שהובאו על ידי המשיבה, אין ממש, בלשון המעטה שבהמעטה, בטענה כי המערער ניצב בשלב זה במצב של "אין מה להשיב". ניתן היה לצפות מהמערער שאם הוא כופר באמת ובתמים בקבלת התמורה עבור הדירה, יעמיד עצמו לחקירה בנושא זה. משלא עשה כן, לא ייפלא כי הדבר אך שימש כנדבך נוסף במארג הראיות כנגדו.

8.כפי שעולה מהחומר שבפנינו, למערער חוב נכבד של כ-700,000 ₪ במס שבח, אך המשיבה, ברוב הגינותה, הצהירה כי הצליחה להגיע להסדר עם מס שבח להפחית החוב לכמחצית בגין ביטול קנסות וריביות. בנוסף, על הדירה הוטלו עיקולים בגין חובותיו של המערער לעיריית תל אביב בסכום של כ-55,000 ₪. די בכך על מנת להראות כי גם פסק הדין שניתן לזכותה של המשיבה אינו מכסה את כל נזקיה.

9.סופו של דבר, שאנו דוחים את הערעור על כל חלקיו ומחייבים את המערער בהוצאות המשיבה בסך של 50,000 ₪.

למען הסר ספק, אנו חוזרים ומאשרים את מינויו של בא כוח המשיבה, עורך דין נח ליפשיץ, לכונס נכסים לביצוע כל הפעולות הדרושות לשם העברת הזכויות בדירה הידועה כגוש 6903 חלקה 65 חלקות משנה 69 ברחוב פרישמן 58 בתל אביב, על שם המשיבה הראל ברכה ת"ז 009328394. לשם כך יהיה רשאי כונס הנכסים לחתום על כל מסמך שידרש בשמו של המערער. חיוב המבקשת בהודעה על מכירת הדירה, כאמור בסעיף 11 להחלטת השופט ח' מלצר מיום 7.10.2014 - מבוטל.

בשולי הדברים נציין כי הצדדים הגישו סיכומיהם זה מכבר, אך בשל תקלה במזכירות, התיק לא הועלה להרכב לכתיבה, אלא בימים אלה, ומכאן חלוף הזמן עד מתן פסק הדין.