ע"א 3253/02 שירותי בריאות כללית נ. עו"ד חניתה מייטלס

בפניי בקשה למחיקת הערעור על הסף.

1.שורשיו של ההליך בבקשת רשות לערער, שהוגשה לבית משפט זה ברע"א 2225/01. ביום 27.2.02 ניתנה רשות לערער. המועד להגשת ערעור הוא תוך 30 ימים מן היום בו ניתנה הרשות (תקנה 398 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בפועל, הוגש הערעור ביום 18.4.02. על רקע זה, הוגשה בקשת המחיקה שבפניי. בבקשה, מציינת המבקשת כי ציפתה בקוצר רוח לראות האם יוגש הערעור לפי הרשות שקיבלה, ולכן בדקה אצל בא כוחה, מדי מספר ימים, האם הגיעה לידיו הודעת ערעור. לא נמסר מתי נעשו בירורים אלה. בבקשה נטען, כי לאחר שחלף יום 7.4.02, אשר לטענת המשיבה הוא היום האחרון להגשת הערעור, ולא התקבלה אצל ב"כ המשיבה כל הודעת ערעור, האמינה המשיבה כי לא יוגש כל ערעור, ואמונה זו התחזקה עם כל יום שחלף. לטענת המשיבה, לא מתקיים בנסיבות העניין טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הערעור, ובשל כך אין מקום להארכתו של מועד זה.

2.לטענת המערערת, במהלך הדיון בבקשת הרשות לערער לא נמסרה לצדדים החלטה רשמית על מתן רשות לערער. אעיר, כי המשיבה אינה חולקת על תיאור זה. בשל כך, טוענת המערערת כי המתינה להחלטה מאת בית המשפט, וכשראתה כי זו מבוששת לבוא, ערכה בדיקה באמצעות האינטרנט, ואז התברר לה כי ההחלטה ניתנה. במצב זה, הגישה תוך זמן קצר את הערעור. לטענת המערערת, ההחלטה מיום 27.2.02 לא הומצאה לידיה מעולם. כבר כאן המקום להעמיד את המערערת על טעותה. ההחלטה מיום 27.2.02, על פי אישור מסירה המצוי בתיק בית המשפט, הומצאה לידי בא-כוח המערערת ביום 10.3.02. על פי מועד זה, היום האחרון להגשת הערעור שבכותרת היה ביום 15.4.02 (תוך התחשבות בפגרה), ומכך עולה כי הערעור הוגש באיחור.

3.(א) המועד להגשת ערעור, בעקבות מתן רשות לערער, קבוע בחיקוק (תקנה 398 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). לפיכך, טעונה הארכתו של מועד זה טעם מיוחד (תקנה 528 סיפא לתקנות). ביישום דרישה זו לטעם מיוחד יש לתת את הדעת להקשר הדיוני המסויים בו מדובר. ענייננו בהגשת ערעור, לאחר שהצדדים קיימו בבית משפט זה סיבוב ראשון של התדיינות בשאלת עצם מתן הרשות לערער. בהגדרה, הסתיימה ההתדיינות בהחלטה שיפוטית לפיה ניתנה רשות לערער. זהו מצב טיפוסי, בו המשיב בבקשת הרשות לערער מודע היטב לכוונת המבקש להשיג על פסק הדין של הערכאה הראשונה. הוא מודע לכך שמתן הרשות לערער במקרה המסויים באה בסיומם של הליכים שיזם המבקש, לצורך קבלת רשות לערער כזו. הוא מודע למאמציו של המבקש להביא לכך, שתינתן לו רשות לערער. זאת ועוד, המשיב אף מודע לכך שקיימת קביעה חלוטה בה ניתנה רשות לערער, באופן שההליך עומד להתברר כערעור ממש.

(ב) במצב זה, למשיב אין בדרך כלל ציפיה אמיתית לכך שהליכי ערעור לא יוגשו בעקבות מתן הרשות לערער. נראה לי גם, כי יהא זה בלתי סביר לומר שמיד בחלוף 30 הימים להגשת ערעור, המשיב רשאי להסיק, כמסקנה סבירה, כי המבקש ויתר על הזכות שניתנה לו להגיש ערעור, וכי אין הוא צפוי עוד להליכי ערעור. טיבם של הליכי בקשת רשות לערער הוא כזה, שיידרש חוסר מעש ניכר ומשמעותי של המערער במיצוי הזכות שניתנה לו, במסגרת אותם הליכים, להגיש ערעור, על מנת שניתן יהא להסיק באופן סביר כי המבקש ויתר על זכותו לערער.

(ג) אכן, נראה לי כי לעניין זה קיים שוני משמעותי בין איחור בהגשת ערעור על פסק דין של ערכאה דיונית, לבין איחור בהגשת ערעור בעקבות מתן רשות. במקרה הראשון, עצם כוונתו של בעל הדין לערער אינה תמיד ידועה למשיב, ועל כן הוא עשוי לפתח ציפיות ראויות להגנה כי לא יוטרד עוד בעניין הנדון. לעומת זאת, כאשר מדובר בערעור המוגש בעקבות מתן רשות בבית משפט זה, קיים הליך בפניי הערכאה הערעורית, בו ניתן ביטוי ברור לכוונת המבקש לערער.

לכך יש להוסיף, כי כאשר נתונה לבעל דין זכות ערעור כללית בדין, אין הדבר מעיד בהכרח על כוונותיו לערער, ועל כן, בהעדר ביטוי מוחשי לכוונה לערער, בעל הדין שכנגד זכאי לפתח ציפיה, המבוססת על חלוף מועד הערעור, כי לא יוגש ערעור. לעומת זאת, במקרה כגון זה שבפניי הזכות לערער היא זכות אישית קונקרטית, שניתנה על יסוד בחינתן של טענות הנוגעות למקרה המסויים. על מנת להסיק ויתור על זכות כזו, יש להצביע על עובדות שמשקלן רב בהרבה מעצם חלוף ימים אחדים מן המועד האחרון להגשת ערעור.

זאת ועוד, במצב האמור בו ניתנה רשות, קיימת הכרעה שיפוטית כי קיימת שאלה הראויה לבירור במסגרת של ערעור (כמובן, בלא הכרעה בדבר תוצאתו של ערעור כזה). אני סבור, כי כל אלה מחלישים במידה רבה את הציפיה של המשיב לכך שלא יוגש ערעור בעניינו, גם אם המבקש מאחר בהגשת ערעורו.

(ד) כל אלה מקרינים במישרין על הבקשה שבפניי. בכל הנוגע לבקשה למתן ארכה, נושא ציפיתו של בעל הדין שכנגד עומד במרכז הדיון. (ראו רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, דינים עליון סא 32). אני סבור, כי איחורה של המערערת בשלושה ימים ביחס למועד שבו היה עליה להגיש את הערעור לא פגע בציפיות לגיטימיות של המשיבה פגיעה ממשית, בוודאי לא פגיעה כזו המצדיקה מחיקת הערעור מן הרישום, ודחיית בקשת המערערת לארכה. אמנם, המשיבה טוענת כי המתינה בקוצר רוח להגשת הערעור, וביררה אחת לכמה ימים אצל בא כוחה האם הוגש ערעור, אם לאו. דא עקא, אין היא טוענת בבירור מתי נעשו הבירורים האמורים, ובמיוחד אינה טוענת דבר לעניין זה לגבי התקופה של האיחור בהגשת הערעור. יש להעיר, בהקשר זה, כי לכאורה אין טענה זו עולה בקנה אחד עם העובדה שבקשת הדחייה על הסף שבפניי הוגשה בחלוף כשלושה שבועות לאחר המועד האחרון להגשת הערעור (ויותר מחודש לאחר שחלף המועד האמור לשיטת המשיבה). ספק בעיני, אם בעל דין שכה חרד למועד הגשת הערעור, ועוקב אחרי עניין זה באדיקות כה רבה, ממתין תקופה כה ממושכת לאחר הגשת ההליך באיחור על מנת לבקש את סילוקו על הסף.

אוסיף עוד, כי על רקע השיקולים שהועלו לעיל, ועל רקע שווי ההליך (כ-2.5 מליון ₪, על פי טענת המבקשת), אני מטיל ספק האם אמנם חשבה המשיבה ברצינות כי המבקשת אינה מתכוונת לערער על פסק דינו של בית משפט קמא.

(ה) אוסיף, למען הסר ספק, כי מסקנותי האמורות אינן משתנות על רקע העדרו של הסבר ממשי לאיחור. אכן, אין חולק בפניי כי ההחלטה על מתן הרשות לערער לא ניתנה באופן רשמי ביום הדיון. עם זאת, מתברר כי ההחלטה הומצאה למערערת, בניגוד לטענתה, וכי ישנו איחור בהגשת הערעור, ביחס למועד ההמצאה. לאיחור זה לא ניתן כל הסבר, וגם עתה לא ברור לי מה הגורם לו. עם זאת, המדובר באיחור קל יחסית, של שלושה ימים. איחור זה לא נטה לפגוע בציפיות ראויות להגנה של המשיבה, כמוסבר בהרחבה לעיל. בנסיבותיו של תיק זה, עליהן עמדתי, איני סבור כי עובדה זו צריכה לעמוד למכשול למערערת בעצם הגשת הערעור. עם זאת, ראוי הוא כי לעובדה זו יינתן משקל הולם בעת קביעת החיוב בהוצאות בגין הבקשה שבפניי.

(ו) מסקנתי היא, כי דחיית הבקשה תוביל לתוצאה בלתי מידתית באופן בולט, לפיה בעל דין שאיחר איחור קל בהגשת ערעור לאחר שניתנה החלטה המתירה לו לערער, יאבד את זכותו החוקתית לערער. לכך איני רואה הצדקה בנסיבות העניין, כאשר מדובר בהליך של ערעור, המהווה המשך ישיר להליך של בקשת רשות לערער באותה ערכאה עצמה.

לכן, דין הבקשה למחיקת הערעור להידחות. בנסיבות אלה, אני נעתר לבקשת המשיבה להאריך את המועד להגשת הערעור שכנגד, ומאפשר למשיבה להגיש ערעור שכנגד, אם ברצונה בכך, תוך 15 ימים מקבלת החלטה זו (ראו בש"א 9610/01 שגב נ' דגן, לא פורסם). נוכח העובדה, שמחדל של המערערת הוא שגרם להליך שבפניי, ובשים לב לכך שלא ניתן הסבר ממשי למחדל זה, אני מחייב את המערערת בהוצאות הליך זה בסך 2,500 ₪. לסכום זה יצורף מע"מ כדין, והוא ישא הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.