רע"א 6733/08 יוסף קנדרו נ. ד"ר רפאל נגלר

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.6.08 בת.א. 248/07 ( כבוד

השופט ע' גרשון ) , במסגרתו נדחתה בקשתם של המבקשים לביטול פסק הבוררות שניתן ביום 17.6.05 (להלן – פסק הבוררות ), על ידי הבורר, עו"ד גדעון שפירא הכהן (להלן - הבורר ).

עובדות והליכים קודמים

1.המבקש 1 (להלן – המבקש ) הינו קבלן לעבודות בנייה ושיפוצים, הוא זה שהחל בהליכים, אולם בשלב מאוחר יותר הצטרפה אליו גם המבקשת 2 (יחדיו יכונו להלן – המבקשים ). המשיב הינו

בעליו של בית ברחוב היערה 17 בישוב תמרת. ביום 27.12.2000 התקשרו המבקש והמשיב בהסכם, במסגרתו הוסכם כי המבקש יבצע בביתו של המשיב עבודות שיפוץ ובניה (להלן – העבודות ), ובתמורה ישלם לו המשיב סך של 195,000 ₪ בגין העבודה עצמה וכן סך של 215,000 ₪ בגין החומרים.

2.

בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לסכום הכסף שהגיע למבקש תמורת עבודתו וזאת בין היתר, בשל טענתו של המשיב כי העבודות גרמו לליקויי בניה בביתו. ביום 6.11.2001 הגיש המבקש תביעה כספית לבית משפט השלום קריות בת.א. 6314/01 ( כבוד השופטת כ' ג'דעון ), אשר הפנה את הצדדים להליך גישור בפני עו"ד גדעון שפירא הכהן.

3 .

ביום 1.9.2004 חתמו הצדדים על הסכם בוררות, אשר הסמיך את עו"ד גדעון שפירא הכהן, ששימש עד אותה העת כמגשר, לדון במחלוקות שנתגלעו ביניהם. הבוררות עסקה בעילות תביעה שונות, ובכללן העילה נשוא התביעה הכספית שהוגשה לבית משפט השלום. בנוסף, נדונו גם מחלוקות אחרות אשר נתגלעו בין הצדדים באשר לסכומי כסף נוספים שהמבקש טען כי מגיעים לו בגין ביצוע עבודות נוספות, וכן תביעה לפיצוי כספי בגין תקיפת המשיב את המבקש. ביום 17.6.2005 ניתן פסק הבוררות אשר חייב את המשיב לשלם למבקש סכום של 40,000 ש"ח.

4.

המבקש, אשר לא השלים עם תוצאה זו, פנה לבורר ב"בקשה למתן החלטה בעניין שהושמט מפסק הבוררות" (להלן – עניין ההשמטה ), במסגרתה טען כי הבורר השמיט מפסק הבוררות את התייחסותו למחלוקת המרכזית שנפלה בין הצדדים – התמורה שמגיעה למבקש בגין העבודות שבוצעו על פי ההסכם. בעקבות הבקשה, ולאחר שניתן פסק הבוררות, התקיים דיון בפני הבורר. לאחר הדיון, דחה הבורר את הבקשה וקבע כי לא הייתה השמטה מכל סוג שהוא. יוער, כי המועד המדויק שבו ניתנה החלטתו של הבורר בעניין ההשמטה אינו ידוע, הואיל והיא לא נשאה על גביה תאריך.

5.

המבקש לא השלים אף עם תוצאה זאת, והגיש לבורר "בקשה להגשת ראיות חדשות", בנימוק כי ראיות אלה לא היו בפני הבורר בעת שנתן את פסק הבוררות. ביום 30.1.2006, החליט הבורר כי למרות שהיה על המבקש "לצרף את מכלול ראיותיו לפני תום הליך הבוררות ולא להתעורר בעקבותיו", יש לאפשר לשני הצדדים גם יחד להגיש ראיות חדשות. את החלטתו זו נימק הבורר בכך ש"לכאורה יתכן ולראיות יהיה משקל לגבי אחת מהסוגיות (שנדונו בבוררות)". המשיב סירב להמשיך בהליכים לפני הבורר בנימוק כי הליך הבוררות הסתיים עם מתן פסק הבוררות, ומשכך הבורר נעדר סמכות להמשיך ולדון במחלוקות שבין הצדדים.

6.

אשר על כן, עתרו המבקשים לבית משפט השלום קריות בבש"א 2170/06 ( סגנית הנשיא, כבוד

השופטת א' בית-נר ), וביקשו כי יורה למשיב להמשיך בהליך הבוררות. בית משפט השלום דחה את בקשתם של המבקשים בנימוק כי הליכי הבוררות הסתיימו עם מתן פסק הבוררות, ולפיכך לא ניתן לכפות על המשיב להמשיך את ההליכים לפני הבורר. בית משפט השלום הדגיש כי אף המבקשים עצמם ראו בפסק הבוררות כ"סוף פסוק" הואיל וביום 31.10.2005 הם פנו לבית המשפט בבקשה להחזר אגרה ששולמה ובקשתם נענתה במסגרת החלטתו של בית המשפט השלום מיום 1.11.2005.

7.

בשל חוסר שביעות רצונם מהחלטתו של בית המשפט השלום, הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי חיפה (בר"ע 832/06, כבוד

השופטת ב' בר-זיו ), אשר נדחתה ביום 24.12.2006 בנימוק כי הליך הבוררות בא אל סיומו עם מתן פסק הבוררות ולכן לא ניתן לכפות על המשיב את המשך ההליכים בפני הבורר. בית המשפט המחוזי סבר כי אף המבקשים ראו בפסק הבוררות כסיומו של ההליך היות שלאחר מתן פסק הבוררות ביקשו החזר אגרת בית המשפט.

ההליכים בבית המשפט קמא

8.ביום 21.2.2007 הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק בורר

לבית המשפט המחוזי חיפה (להלן – בקשת הביטול ). המבקשים סמכו את בקשת הביטול על מספר אדנים, כדלקמן:

(א)

ראשית, טענו המבקשים כי פסק הבוררות לא דן בעילת התביעה המרכזית – תביעה כספית בסך של 277,522 ₪ בגין העבודות שביצע המבקש בביתו של המשיב מכוח ההסכם. לפיכך, סברו המבקשים כי הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו, ועל-כן יש לבטל את פסק הבוררות מכוח סעיף 24(5) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות ).

(ב)

שנית, טענו המבקשים כי המומחה שמונה מטעם בית המשפט, אשר על סמך חוות דעתו פסק הבורר בסוגיית ליקויי הבנייה, הוטעה על-ידי המשיב ובשל כך יש לבטל את

פסק הבוררות מכוח סעיף 24(10) לחוק הבוררות.

(ג) שלישית, טענו המבקשים כי משפטו הפלילי של המשיב בגין תקיפתו את המבקש היה מצוי בשלב ההוכחות. למרות זאת, הגיש המשיב במהלך הבוררות מכתב מאת פרקליטתו, לפיו ההליך הפלילי כנגדו מתקדם לקראת זיכויו. מכתב זה השפיע על התוצאה אליה הגיע הבורר. המבקשים טענו כי בשל הטעיית הבורר, קמה עילה לביטול פסק הבוררות בהתאם לסעיף 24(10) לחוק הבוררות.

(ד) לבסוף, טענו המבקשים כי על אף שחלפו מעל 45 ימים מאז ניתן פסק הבוררות, בקשת הביטול (שהוגשה ביום 21.2.2007) הוגשה במועדה. טענה זו נימקו המבקשים בכך שיש למנות את 45 הימים אשר קוצב סעיף 27(א) לחוק הבוררות, לא מיום שניתן פסק הבוררות אלא מיום 7.1.2007, עת הומצאה להם החלטתו של בית המשפט המחוזי חיפה בבקשת רשות הערעור על החלטת בית משפט השלום. לטענתם, רק בעקבות ההחלטה האמורה הוכרע באופן סופי כי פסק הבוררות שם קץ להליך הבוררות, כאשר עד להחלטה זו לא הסתיים הליך הבוררות הואיל והבורר הורה על שמיעת ראיות חדשות.

9.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הביטול בנימוק כי היא הוגשה לאחר חלוף התקופה של 45 ימים הקבועה בסעיף 27(א) לחוק הבוררות, וזאת משני טעמים. האחד, כי לנוכח הוראת סעיף 22(א)(1) לחוק הבוררות, היה הבורר מוסמך להשלים את פסק הבוררות בשל השמטה ועל כן הוא

רשאי לדון בעניין ההשמטה. יחד עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי הבורר לא היה מוסמך לדון בבקשה להצגת ראיות חדשות, הואיל וסמכות זו אינה מעוגנת בגדרי סעיף 22(א)(1) לחוק הבוררות

ועל כן, אין בהחלטתו כדי לקטוע את מניין 45 הימים להגשת בקשת הביטול והוא מתחיל ביום מתן החלטת הבורר בעניין ההשמטה. הטעם השני להחלטתו של בית המשפט המחוזי היה כי הגם שמועדה המדויק של החלטת הבורר בעניין ההשמטה אינו ידוע (היות שהבורר לא ציין את התאריך על גבי החלטתו), "ברור לחלוטין שחלפו חודשים רבים למן אותה החלטה ועד להגשת בקשת הביטול" ועל כן יש לדחותה.

מכאן הבקשה שלפניי.

בקשת רשות הערעור

10.

לטענת המבקשים, הבורר היה מוסמך לדון בכל הבקשות שהוגשו לאחר מתן פסק הבוררות ולפיכך, כל עוד הבורר דן בבקשות אלה וכל עוד התקיימו הליכים משפטיים בגינן, הרי שהן קטעו את מניין 45 הימים לפי סעיף 27(א) לחוק הבוררות. אשר על כן, מניין 45 הימים להגשת בקשת הביטול צריך להימנות מיום 7.1.2007, עת הומצאה למבקשים החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשת הרשות לערער על החלטתו של בית משפט השלום. לטענתם, רק החלטה חלוטה זו הקנתה מעמד סופי לפסק הבוררות.

11.עוד טוענים המבקשים, כי אף אם הם הגישו את בקשת הביטול שלא במועדה, הרי שגם אז לא היה מקום לדחותה על הסף. ראשית, לטענת המבקשים, סעד של דחייה על הסף הינו סעד קיצוני ולכן, היה על בית משפט המחוזי לעשות שימוש בסמכותו הטבועה ולאפשר ארכה בדיעבד, אף אם הם לא ביקשו זאת. מכל מקום,

טוענים הם כי ניתן להתמודד עם איחור בהגשת הבקשה באמצעות פסיקת הוצאות לחובתם. שנית, טוענים המבקשים כי בקשת הביטול לא הוגשה במועדה הואיל והם הסתמכו על הבורר, אשר פעולותיו גרמו להם להבין כי בסמכותו להורות על המשך הליך הבוררות גם לאחר מתן פסק הבוררות. לבסוף טוענים הם, כי כל עוד ההליכים המשיכו להתנהל בפני הבורר לאחר מתן פסק הבוררות, הם היו מנועים מלבקש את ביטול פסק הבוררות, היות שמן העבר השני היו עולות טענות כי הבקשה מוקדמת לנוכח אי מיצוי ההליכים בפני הבורר.

דיון

12.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה אף ללא צורך בקבלת תגובת המשיבים.

13.

כידוע, רשות ערעור על החלטות בית המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה. רשות כאמור תינתן במקרים חריגים בלבד, בהם עולה שאלה עקרונית בעלת אופי משפטי ציבורי, כזו החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. מהותו של מוסד הבוררות היא בהיותו מנגנון חילופי להכרעות בסכסוכים שאינו כפוף בהכרח לסדרי הדין ולדין המהותי ואשר מבוסס על רצון הצדדים. קיום הליכי בוררות מגשים את האוטונומיה הפרטית של הצדדים ועל כן, ריסון שיפוטי הינו מוצדק וראוי לגבי החלטות שניתנו במסגרת הליכי בוררות [ראו למשל: רע"א 3680/2000 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605 (2004); רע"א 1066/2006 ארסד נ' רונן (לא פורסם, 27.3.2006); רע"א 2766/2006 סבג נ' רחמים ( לא פורסם , 21.1.2008); רע"א 9060/2004 נבו נ' כאשי (לא פורסם, (23.1.2008)]. יתרה מכך, רשות ערעור על פסקי דין שעניינה בקשה לאישור או לביטול פסק בוררות ניתנת במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד [ראו למשל: רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם, 11.7.2000)].

14.לא שוכנעתי כי במקרה שלפניי מתעוררת שאלה החורגת מעניינם הפרטי של המבקשים, או כי מקרה זה נופל בגדר המקרים החריגים והנדירים המצדיקים מתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט בענייני בוררות. יתרה מכך, סבורני כי יש לדחות את הבקשה גם לגופו של עניין.

15.

בקשת הביטול הוגשה באיחור ניכר, מעבר לתקופת 45 הימים הקבועים בסעיף 27(א) חוק הבוררות. כמו-כן, לא מצאתי כי נסיבות המקרה שלפניי מעלות טעמים מיוחדים המצדיקים מתן ארכה בדיעבד.

16.

על פי סעיף 27(א) לחוק הבוררות בקשה לביטול פסק בורר יש להגיש בתוך פרק זמן של 45 ימים ממועד מתן הפסק. אין חולק, כי מועד זה חלף בעת הגשת בקשת הביטול. ברם, סעיף 27(ב) לחוק הבוררות קובע כי מקום שהייתה פנייה לבורר לפי סעיף 22 לחוק הנ"ל, תתחיל התקופה של 45 הימים החל מהיום שהבורר החליט או היה צריך להחליט בפנייה. משכך, השאלה העיקרית העומדת לדיון הינה האם ניתן לראות בבקשות שהופנו לבורר לאחר שנתן את פסק הבוררות, כ"פנייה לפי סעיף 22 לחוק הבוררות", והאם הבורר היה מוסמך לדון בבקשות אלה, אשר הופנו אליו לאחר שפסק הבוררות ניתן זה מכבר.

17.

כזכור, לאחר שניתן פסק הבוררות, הוגשה לבורר הבקשה בעניין ההשמטה. בקשה זו נדחתה בהחלטת הבורר, שבה נקבע כי "לא הייתה השמטה מכל סוג שהוא". השאלה העיקרית המתעוררת ביחס לתחולת סעיף 27(ב) היא האם הבקשה בעניין ההשמטה, היא "פניה לבורר לפי סעיף 22 לחוק הבוררות", כנדרש בסעיף 27(ב) האמור. על כך השיב בית המשפט המחוזי בחיוב, אולם דעתי אינה כדעתו.

18.

המבחן הקובע לבחינת השאלה האם בקשה שהוגשה לבורר הינה פנייה לפי סעיף 22 לחוק הינו תוכן הבקשה , ולא כותרתה. אין די בכך שהמבקש מכתיר את הבקשה כ"פנייה לפי סעיף 22", אלא קיימת דרישה שתוכן הפנייה יהיה כזה שהבורר יהיה רשאי לעסוק בו על פי טווח סמכויותיו המעוגנות בסעיף 22 האמור. לכן, לא יוכל בעל דין לפנות אל הבורר בטענות שונות, שזכרן לא בא באותו סעיף, וכל זאת כדי לדחות את המועד לתחילת מניין 45 הימים [ראו: סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל , כרך ב' 873 (2005)].

19.

סעיף 22(א)(1) לחוק הבוררות מאפשר לפנות לבורר לאחר מתן פסק הבוררות, בבקשה שעניינה "השמטה" מפסק הבוררות. לכן, פניית המבקשים בעניין ההשמטה מעוגנת לכאורה בסמכויות הבורר, גם לאחר שפסק הבוררות ניתן. כך גם נקבע בפסיקתו של בית משפט זה (ראו למשל: רע"א 7545/97 וטו חברה קבלנית לבניה בע"מ נ' דוקוב , פ"ד נב(1) 476, 479 (1998), להלן – עניין וטו ).

ואולם, הגם שסמכות התיקון וההשלמה המוענקת לבורר לגבי השמטה מכוח סעיף 22 האמור הינה רחבה, הרי שגם לה ישנם גבולות ברורים. עיקר התיקונים וההשלמות המותרים לבורר על פי סעיף 22(א)(1) האמור, הינם בעלי אופי פרוצדוראלי , טכני ואריתמטי . הבורר נעדר סמכות לערוך שינויים מהותיים בפסק הבוררות, לאחר שזה האחרון נחתם ונמסר לצדדים. יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בע"א 3253/02 שירותי בריאות כללית נ' עו"ד מייטלס (לא פורסם, 7.4.2003):

"...כוונת האמור בסעיף 22 לחוק הבוררות בדבר תיקון "טעות חישוב" "איננה לתיקון מהותי של הפסק"... (ראו אוטולנגי בספרה הנ"ל [6], בעמ' 391-390" (פסקה 8 לפסק דינו של כבוד השופט

י' טירקל ).

ובהמשך דבריו של כבוד השופט י'

טירקל

בעניין וטו :

"...חיותה של הבוררות יונקת מהסכמתם של המתדיינים ומשנסתיימה הבוררות, עם נתינתו של פסק הבוררות, עוברת היא מן העולם ותמה סמכותו של הבורר. ספיח של הפרשה שלא נתברר בפניו, או שנשאר ספק אם נתברר, לא יתברר עוד בפניו אלא אם כן הורה על כך בית-המשפט במסגרת סמכותו לפי סעיף 24 לחוק הבוררות. בפרפרזה על שם יצירתו של ג' ג' מארקס "אין לקולונל מי שיכתוב אליו" ניתן לומר שאחרי שתמה הבוררות אין לבעל-הדין "קולונל" שאליו יפנה... על מגמה זאת להנחות גם את בתי-המשפט בדונם בשאלה אם תיקון מסוים בא בגדר הסמכויות שלפי סעיפים 22 ו-24 לחוק הבוררות." ( שם , בעמ' 479).

וכן הדברים שנקבעו על ידי כבוד השופט א' רובינשטיין

ברע"א 5285/03

פנחס כהן נ' חנן בונה , פ"ד

נט(1) 39, 46 (2004), להלן –

עניין בונה ):

"..."הכוונה כאן איננה לתיקון מהותי של הפסק, לאחר מחשבה נוספת, מה שיהווה שינוי הפסק, אלא לתיקון השמטה מקרית או פליטת קולמוס בלבד" (אוטולנגי שם, ס' 398 בעמ' 390)."

20.

סבורני כי הבקשה בעניין ההשמטה לא הייתה בקשה בעלת אופי טכני או אריתמטי, אלא בקשה מהותית במסגרתה פנו המבקשים לבורר על מנת שזה יתקן את פסק הבוררות, והועלו בה טענות בעלות "אופי ערעורי". אף המבקשים לא ראו בבקשתם עניין טכני וציינו במפורש כי ראו בתביעה הכספית לב ליבה של הבוררות. מכאן, שאם אכן פסק הבוררות לא כלל התייחסות לעילת התביעה הכספית, כי אז הדרך לשנותו הייתה לא באמצעות פניה לבורר לפי סעיף 22 האמור, אלא באמצעות פניה לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול, תיקון או השלמת פסק בורר לפי סעיף 24 לחוק הבוררות.

21.

כאשר מדובר בשינוי מהותי, כגון השינוי שהתבקש על ידי המבקשים, הבורר אינו מוסמך להחליט מכוח שיקול דעתו העצמי כיצד לנהוג בפסק הבוררות שניתן על ידו. סמכותו של הבורר להשלים או לתקן את פסק הבוררות תקום רק משעה שבית המשפט יורה לו לעשות כן, בהליך המיוחד שיועד לכך לפי סעיף 24 לחוק הבוררות. אשר על כן, בקשתם של המבקשים בעניין ההשמטה אינה יכולה לחסות תחת הכותרת "פניה לפי סעיף 22", ולכן לא היה בה או בהחלטת הבורר בעקבותיה כדי לעצור את מניין 45 הימים, שהחל ביום מתן פסק הבוררות.

22.

יתרה מכך,

אף אם הבקשה בעניין ההשמטה קטעה את מניין 45 הימים, הרי שגם במקרה כאמור הוגשה בקשת הביטול שלא במועדה, הואיל וחלפו חודשים רבים מאז ניתנה החלטת הבורר בעניין ההשמטה ועד להגשתה של בקשת הביטול.

23.

בקשתם של המבקשים להצגת ראיות חדשות בפני הבורר, גם היא אינה מעוגנת בסמכויותיו של הבורר לפי סעיף 22 הנ"ל, שכן בקשה שכזאת משיגה על סופיות פסק הבוררות, ומזמינה את הבורר לערוך בו שינויים מהותיים ועקרוניים. כך גם הכריע בית משפט זה בעניין בונה :

"במקרה דנן מדובר בקבלת ראיה חדשה שיש בה בכדי לפתוח מחדש נושא שכבר נדון והוכרע... סבורני, כי בעניין זה עלינו להעמיד לנגד עינינו דווקא את המשך דבריו של השופט טירקל שם "חיותה של הבוררות יונקת מהסכמתם של המתדיינים, ומשנסתיימה הבוררות, עם נתינתו של פסק הבוררות, עוברת היא מן העולם ותמה סמכותו של הבורר", דברים שאותם ציטט בית המשפט קמא אל נכון." ( שם , בעמ' 46).

24.

הנה כי כן, הבקשה להצגת ראיות חדשות בפני הבורר כמו גם הפנייה לערכאות המשפטיות בעקבותיה, לא חסו תחת הכותרת "פנייה לפי סעיף 22 לחוק הבוררות". אין בפנייה זו ובהחלטת הבורר בעקבותיה כדי לקטוע את מרוץ 45 הימים שהחל לכל המאוחר ביום מתן החלטת הבורר בעניין ההשמטה, אשר ניתנה חודשים רבים לפני הגשת בקשת הביטול לבית המשפט המחוזי. לפיכך, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי חלף המועד להגשת בקשת הביטול.

25.

יחד עם זאת, יש לציין כי סעיף 27(א) לחוק הבוררות קובע כי בית משפט רשאי להאריך את התקופה האמורה אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו. ואולם, לא שוכנעתי כי הבקשה שלפניי מעלה טעמים מיוחדים כאמור. המבקשים בחרו בהליך בלתי מתאים ובשל כך השתהו והחמיצו את המועד להגשת בקשת הביטול. בהקשר זה כבר נקבע, כי החמצת המועד להגשת בקשת ביטול פסק בורר, בשל השתהות שנגרמה עקב נקיטת הליך בלתי מתאים, אינה מהווה טעם מיוחד להארכת

המועד [רע"א 5896/95 סיליס נ' אלקנה , פ"ד נ(1) 477, 481 (1996)].

26 . אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיב, איני עושה צו להוצאות.