ע"א 3354/18 פלוני נ. פלוני

בפרשת סולכור דן בית משפט זה בשאלת האפשרות של מערער שכנגד להשיג על סוגית ההוצאות, במקרה שבו הערעור העיקרי עוסק בשאלת עצם החיוב ואינו כולל השגה בעניין ההוצאות. בהקשר זה נקבע כך:

"אכן, ניתן לאתר בפסיקת בית משפט זה דעות מגוונות בסוגיה הנדונה. לטעמי, ולו מקום שעיקרו של הערעור שכנגד עומד על מכונו, כבמקרה דנא, אין כל טעם טוב שלא לאפשר למערער שכנגד לערער גם בנושא הוצאות המשפט.

[...]

הוצאות משפט הן לעולם סעד טפל ההולך אחר העיקר, וכאשר בערעור הראשי משיג המערער על עצם חיובו, ברי כי שינוי בפסק הדין יגרור אחריו שינוי בפסיקת ההוצאות, עד שהמשיב רשאי לערער בגדר ערעור שכנגד גם בסוגיה זו, בוודאי מקום שפרט לכך יש בפיו טענות נוספות שהוא רשאי להעלות בגדרו של ערעור שכנגד" ( ע"א 2579/11 בנק הפועלים בע"מ נ' סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ , פיסקה 29 (29.6.2014)).

אכן, עוד טרם מתן פסק הדין בפרשת סולכור נהגו רשמי בית משפט זה להימנע ממחיקה על הסף של ערעור שכנגד העוסק בסוגית ההוצאות על בסיס טענה דומה לזו שהועלתה על ידי המערערים, ובוודאי שיש לנהוג באותו האופן לאחר מתן פסק הדין (ראו למשל, עע"מ 1477/16 פלסר נ' עיריית הרצליה , פיסקה 5 והאסמכתאות הנזכרות שם (16.3.2017)).

ומה לגבי הרכיבים הנוספים של הערעור שכנגד, שעניינם בדחיית הטענות לקיומם של עושק ושל השפעה בלתי הוגנת? כפי שמציינים המערערים עצמם, בסיפת פסק הדין קבע בית המשפט המחוזי כי "בנסיבות העניין, כאשר הסכמי המתנה מבוטלים מחמת העדר כשרות והעדר גמירת דעת של התובעת [המשיבה - ג'ל'] ולא מחמת השפעה בלתי הוגנת או עושק, יישא כל צד בהוצאותיו" (פיסקה 167 לפסק הדין). כלומר - בית המשפט המחוזי נימק את אי פסיקת ההוצאות לטובת המשיבה בכך שלא התקבלו טענותיה בדבר קיומם של עושק ושל השפעה בלתי הוגנת. ממילא, ככל שתתקבל איזו משתי טענות אלה, עשוי הדבר להצדיק פסיקת הוצאות לטובתה. על כן, ומשהגעתי לכלל מסקנה כי הערעור שכנגד עומד על מכונו בכל הנוגע לסוגית ההוצאות, אין מקום למנוע מן המשיבה להפנותו גם כלפי דחיית טענת העושק וטענת ההשפעה הבלתי הוגנת, אשר עמדה כאמור בבסיס ההכרעה בסוגית ההוצאות.

הבקשה לסילוק הערעור שכנגד על הסף נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.