ע"א 3567/19 פלוני נ. מדינת ישראל - משרד הבריאות

המשנה לנשיאה נ' הנדל:

מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במרכז-לוד (ת"א 13874-05-09, כב' השופט צ' ויצמן ), בגדרו נדחתה תביעת המערער לפיצוי בגין רשלנות נטענת של אנשי הצוות הרפואי בבית החולים "שער מנשה" (להלן גם: בית החולים ), המועסקים על ידי המשיבה, המתבטאת לפי הטענה בעיקרה באבחון שגוי של ההפרעה הנפשית ממנה סבל המערער.

1.

המערער אושפז בבית החולים "שער מנשה" בין השנים 1988-1986 ו-1994. טענתו המרכזית בתביעתו היא כי בעת שטופל בבית החולים אובחן על ידי הצוות הרפואי כסובל מסכיזופרניה, על אף שסבל מהפרעה טורדנית כפייתית ( OCD ) בלבד, ובעקבות אבחנה שגויה זו ניתן לו טיפול רפואי שגוי שגרם לו לנזקים קשים. טענה נוספת שהעלה המערער היא שניתן לו טיפול בנזעי חשמל מבלי שהצוות הרפואי יידע אותו בסיכונים הכרוכים בסיכון זה, באופן המצדיק לפסוק לו פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה ומכוח עוולת התקיפה.

בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. על בסיס הרשומות הרפואיות שהוגשו נקבע כי האבחנה לגבי המערער במהלך שהותו בבית החולים הייתה תחלואה כפולה המשלבת בין סכיזופרניה ו- OCD . נקבע שאבחנה זו לא נעשתה בחלל הריק, שכן צבר הנסיבות והעובדות הנוגעות למערער – התנהגותו, תלונותיו ועוד – הצביעו לכאורה על בעיה פסיכוטית מעבר ל- OCD . בקביעה זו העדיף בית המשפט קמא את חוות הדעת של המומחה מטעם המשיבה, שנמצא כי היא נתמכת בספרות מקצועית ובמכלול מסמכים רפואיים לגבי הטיפול במערער קודם לאשפוזו ועד היום, על פני חוות דעתו של המומחה מטעם המערער, שלא עוגנה בספרות והתבססה על תיעוד רפואי חלקי. מעבר לכך צוין כי המומחה מטעם המערער עצמו הודה שחלק מן התיאורים לגבי מצבו של המערער יכולים להתאים לאבחנה של סכיזופרניה, וכי ההבחנה בין תסמינים של סכיזופרניה ובין אלה של OCD אינה פשוטה. ממילא נקבע כי גם אם מדובר בטעות באבחנה, הרי שאין מדובר בטעות שמקורה ברשלנות שכן האבחנה נעשתה לאחר מעקב רפואי ארוך אחר המערער, תוך כדי התייעצות קבועה בין הצוות המטפל ובהתחשב בתוצאות הטיפול התרופתי והאחר שניתן למערער, שהביא לשיפור ולו חלקי במצבו. עוד נקבע מעבר לצורך כי גם אם הייתה נמצאת רשלנות באבחנה, עדיין לא הוכח שהטיפול שניתן למערער בעקבות אבחנה זו גרם לו לנזק. בפרט צוין כי המערער לא צרף לתביעתו חוות דעת רפואית כנדרש המוכיחה שהטיפול גרם לו לאובדן סיכויי החלמה או לנכות רפואית נוספת או עודפת מעבר לנכות המוקנית לו בשל מחלתו.

כן נדחתה טענת המערער בנוגע לטיפול בנזעי החשמל. בהקשר זה נקבע, על בסיס התיעוד הרפואי שהוגש, כי הטיפול ניתן למערער לאחר שהתקיימה ישיבת צוות רבת משתתפים בה נכחו הצוות הרפואי, המערער ובני משפחתו, תוך שצוין במפורש ברשומה הרלבנטית כי הוסבר למערער ולבני משפחתו על הצורך בטיפול ומהותו והתקבלה הסכמתם לכך. נקבע שטענת המערער להעדר הסכמה לטיפול מנוגדת למסמך בכתב, שכן המערער חתם ביום 22.7.86 על כתב הסכמה לאשפוז ולטיפול בנזעי חשמל, כשלצד חתימתו מופיעה גם חתימת אביו מיום 1.2.87 כקרוב משפחה.

2.

על פסק דין זה נסב הערעור שבפנינו. עיקר טענותיו של המערער מופנות כנגד הכרעת בית המשפט המחוזי בעניין היעדר התרשלות באבחנה הרפואית ובעניין אי-הוכחתו של קשר סיבתי בין התרשלות זו ובין הנזקים הנטענים. עוד מלין המערער על דחיית טענתו ביחס לטיפול בנזעי חשמל. מעבר לכך, טוען המערער כי בית המשפט קמא לא התייחס לטענתו שלפיה נכפה עליו הטיפול התרופתי בבית החולים. לבסוף, נטען כי יש לבטל את החלטת בית המשפט קמא משנת 2012 אשר דחתה את בקשת המערער לתקן את כתב תביעתו באופן שיאפשר לו לתבוע גם בעילה של כליאת שווא.

3.

לאחר שעיינו בחומר ושמענו את טענות הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. נסביר.

הטענה לרשלנות באבחנה הרפואית – הכרעת בית המשפט המחוזי ביחס לדחיית הטענה לרשלנות באבחנת ההפרעה ממנה סבל המערער, מבוססת על ניתוח מפורט של החומר הרפואי הרב שהוגש ועל התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט קמא מהעדים ובעיקר מהמומחים הרפואיים. כפי שפורט קודם, העדפתו של בית המשפט את עמדת המומחה מטעם המשיבה הייתה מנומקת וברורה, מקום שחוות דעתו, להבדיל מזו של המומחה מטעם המערער, התבססה על מלוא המסמכים הרפואיים ונתמכה בספרות. הטענה לרשלנות באבחנה נבחנה בפסק הדין באופן מקיף, כאשר הקביעות השונות הן ביחס ליסוד ההתרשלות הן ביחס לקשר הסיבתי והנזק עוגנו כדבעי בחומר הראיות. לא מצאנו כי נפלה בהקשר זה טעות בעובדה, במשפט או בקשר ביניהם המצדיקה את התערבותנו, ולנוכח זאת אנו דוחים את הערעור בנושא זה מכוח סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלות על ערעור זה.

הטיפול בנזעי חשמל – לא ראינו להתערב גם בהכרעת בית המשפט קמא ביחס להסכמת המערער לטיפול בנזעי החשמל. המערער טען שוב בפנינו כי הוא לא קיבל הסבר על אודות הטיפול, ובנוסף לא חתם על טופס הסכמה נפרד כנדרש. טענה זו לא מתיישבת עם חתימתו על כתב ההסכמה לטיפול בנזעי חשמל, המצויה לצד חתימתו של אביו (עמ' 7 למוצגי המשיבה); ועם התיעוד הרפואי מיום 6.2.87 בו נכתב במפורש כי המערער קיבל הסבר על הצורך בטיפול ותוכנו (שם, עמ' 21). מהתיעוד האמור עולה עוד כי ההחלטה לגבי הטיפול התקבלה על ידי שלושה רופאים ובתוכם מנהל בית החולים, ולא מצאנו ממש בטענת המערער ביחס למשמעות העדרה של חתימת המנהל על הדף.

הטענה לכפיית הטיפול התרופתי – טענה נוספת של המערער היא שניתן לו טיפול תרופתי בבית החולים על אף התנגדותו לכך, תוך איומים של הצוות הרפואי כי יפעילו נגדו כוח פיזי. לדבריו פסק הדין לא התייחס לטענה זו, שבגינה מגיע לו פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה ומכוח עוולת התקיפה. ראשית ייאמר כי טענה זו לא נזכרה בסיכומי המערער בהליך קמא ודומה כי לא עמדה במוקד המחלוקת. בכל אופן, המערער מפנה לביסוס טענתו לשתי רשומות רפואיות בהן צוין כי סרב לקבל טיפול תרופתי. עם זאת, עיון ברשומות מגלה כי אין בהן כדי ללמד על כך שטיפול זה ניתן לו בכפייה. ברשומה מיום 23.7.86 נכתב כי המערער אינו מוכן לקבל תרופות, ואולם מיד בסמוך נכתב כי הוא " מגלה נכונות לשיתוף פעולה " (עמ' 14 למוצגי המשיבה). גם בתיעוד מיום 6.8.86 נכתב שהמערער מסרב ליטול תרופות, אך בחלק המסקנות מודגש כי עם התחלת הטיפול התרופתי יש " לנסות למנוע התנגשויות והתנגדות מצד המטופל " (מוצג 17 למוצגי המערער). מעבר לכך, התיעוד הרפואי המפורט לכל אורך תקופת האשפוז לא תומך בטענת המערער כי הטיפול התרופתי נכפה עליו. ברישום המתעד את התחלת הטיפול ביום 8.8.86 לא מוזכר דבר על התנגדות המערער, ומנגד הרשומות מלמדות כי המערער התאשפז מרצונו הטוב וחתם על כתב הסכמה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים (עמ' 7 למוצגי המשיבה). לנוכח האמור, נראה לנו כי אין בטענות המועלות בתצהיר המערער, שנותרו כעדות יחידה של בעל דין לגבי אירועים שקרו לפני למעלה מעשרים שנים – כדי להוכיח ברמה הנדרשת את טענתו לתקיפה ופגיעה באוטונומיה בשל כפיית הטיפול התרופתי.

כליאת שווא – באשר לעילת כליאת השווא, השתלשלות האירועים הצריכה לעניין היא כדלקמן. בשנת 2011 הגיע המערער בקשה לתקן את כתב תביעתו ולהוסיף מספר עילות ביניהן גם כליאת שווא. בית המשפט קמא דחה את הבקשה בהחלטתו משנת 2012 בנימוק כי העילות התיישנו. בהמשך, בשנת 2017, קבע בית המשפט כי מרוץ ההתיישנות בעניינו של המערער החל רק משנת 2004 שעה שהיה מסוגל לדאוג לענייניו. על רקע זה, טוען כעת המערער כי עילת כליאת השווא לא התיישנה, ומשכך יש לבטל את ההחלטה משנת 2012 ולאפשר לו לתקן את כתב התביעה כך שתתווסף עילה זאת. דין הטענה להידחות. ההחלטה בדבר תחילת מירוץ ההתיישנות לגבי המערער, המכשירה לפי טענתו את התביעה בעילת כליאת השווא, ניתנה כאמור עוד בשנת 2017, בטרם החל בית המשפט קמא בשמיעת ההוכחות. חרף כך מאז ועד היום לא העלה המערער כל טענה ביחס לעילה זו, לא שב וביקש לתקן את תביעתו ולא הזכיר בסיכומיו דבר לעניין זה, באופן שמחייב את המסקנה כי זנח את הטענה. בנסיבות אלה, ומשלא הוצג כל הסבר לשיהוי האמור, אין לאפשר כעת למערער להוסיף עילה חדשה לתביעתו מקום שניתן כבר פסק הדין והבקשה לתיקון כתב התביעה על רקע ההחלטה הרלוונטית מועלית רק בשלב הערעור (ראו גם: רע"א 867/17 פנינת הצומת בע"מ נ' ש. שלמה מכירת רכב (2000) בע"מ) פסקאות 12-11 (22.3.17)).

4.

סוף דבר : הערעור נדחה. בנסיבות בכללותן, אין צו להוצאות.