ע"א 3648/11 ברכה ניסנוב נ. ראובן שבתאי

מונחת לפניי בקשה מטעם המערערת לצירוף משיבה נוספת. הבקשה הובאה להכרעתי לאחר שהתקיים קדם ערעור והוחלט כי התיק יועבר לדיון לפני הרכב.

הערעור נסב על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ע' ברון). בפסק-הדין נקבע כי דין התביעה שהגישה המערערת נגד המשיבות להידחות על-הסף בשל מעשה בית-דין. לא ארחיב בתיאור העובדות – אלה מפורטות בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי. לצורך הסוגיה שלפניי די שאציין כי ביסוד המחלוקת בין הצדדים מצויים שני נכסים – מגרש וחנות – שהזכויות בהם נמכרו למשיבים בגדרי הליך הוצאה לפועל שהתנהל נגד בעלה של המערערת. המערערת טוענת כי הזכויות במגרש ובחנות שייכות לה (מכוח המחאה), ובתביעה שהגישה לבית המשפט המחוזי היא ביקשה לשמוט את הקרקע מתחת להליכי ההוצאה לפועל ולהצהיר על זכויותיה בנכסים. בית המשפט המחוזי דחה כאמור את התביעה על-הסף, בקבעו כי הפלוגתא המונחת בבסיס התביעה נדונה והוכרעה זה מכבר באופן המקים מעשה בית-דין. בית המשפט אף פסק כי עצם הגשת התביעה מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.

הבקשה שלפניי היא כאמור בקשה לצירוף בעל-דין (הבקשה הוגשה ביום 6.10.2011). המערערת חפצה כי לערעור תצורף חברת ימין את ג'אן מגורים בע"מ (להלן: החברה ), אשר לידיה הועברו זכויותיהם של המשיבים 5-2 במגרש. העברת הזכויות בפנקס המקרקעין נעשתה, כך נטען, ביום 4.5.2011 – לאחר פסק-הדין של בית המשפט המחוזי (שניתן ביום 29.3.2011). העברת הזכויות בנכס, כך נטען עוד, נעשתה חרף ידיעתם של המשיבים 5-2 על זכויותיה של המערערת וחרף ההליכים התלויים ועומדים. המערערת סבורה כי בנסיבות העניין יש מקום להורות על הצירוף המבוקש מכוח הוראת תקנה 37 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1987 (להלן: התקנות ), או לחלופין – מכוח הוראת תקנה 425 לתקנות. בהקשר זה גורסת המערערת כי מתקיימים במקרה זה כל התנאים לצירוף משיב נוסף בהליך הערעור, כפי שהותוו בפסיקה.

לבקשת הצירוף הוגשו תגובות מטעם המשיבים 1 ו- 5-2, וכן הוגשה תגובה מטעם החברה עצמה. כולם – מתנגדים לצירוף המבוקש.

לאחר שקילת טענות הצדדים ועיון בתיק באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

ראשית , הבקשה שלפניי הוגשה ביום 6.10.2011. לטענת המערערת, העברת הזכויות במגרש לחברה נעשתה ביום 4.5.2011 – לאחר פסק-הדין של בית המשפט המחוזי – והמערערת התוודעה לכך "מבדיקת נסח רישום מקרקעין שנעשה לאחרונה". אולם, גם אם הרישום בפנקס המקרקעין נעשה ביום 4.5.2011, הרי שהעסקה להעברת המגרש לחברה נעשתה זמן רב קודם לכן (במחצית הראשונה של שנת 2010), ולטובת החברה נרשמה הערת אזהרה. המערערת הייתה מודעת היטב לכך, שהרי עוד ביום 21.5.2010 (כשנה ומחצה לפני הגשת הבקשה שלפניי, וחודשים ארוכים לפני פסק-הדין של בית המשפט המחוזי), היא שיגרה מכתב לחברה שבו ציינה את עובדת רישום הערת האזהרה, הודיעה על קיומו של ההליך המשפטי, והזהירה מפני עשיית פעולות במגרש (ראו נספח ה לבקשה). בנסיבות אלה עולה תמיהה מדוע לא נתבקש צירופה של החברה עוד בערכאה הדיונית. בחנתי את טענותיה של המערערת, ולא מצאתי לשאלה זו תשובה המניחה את הדעת.

שנית , לא שוכנעתי כי צירופה של החברה להליך הערעור הוא מהלך מוצדק, נחוץ ומועיל. בהקשר זה יש לזכור כי הערעור מופנה נגד פסק-דין שהורה – לבקשת המשיבים – על דחיית תביעתה של המערערת על-הסף

מחמת קיומו של מעשה בית-דין . בנסיבות אלה, ההנחה היא שגם אם תזכה המערערת בערעורה, משמעות הדבר היא שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך המשך בירור התביעה. לאור זאת, לא מצאתי טעם מבורר לצרף את החברה בגדרי הערעור הנוכחי – שעניינו בשאלה אם דין התביעה סילוק על-הסף – זאת כאשר החברה לא הייתה צד להליך בבית המשפט המחוזי, וממילא גם לא הייתה בין מבקשי הסילוק על-הסף (אזכיר כי החברה אינה מעוניינת להצטרף להליך ערעורי זה). ודוק: המערערת שבה ועומדת על האופי הקנייני של כתב התביעה , והיא מזהירה מפני פגיעה אפשרית בחברה; אולם, כאמור, הערעור שבכותרת עניינו בשאלת קיומו או היעדרו של מעשה בית-דין (נוכח שרשרת של הליכים קודמים), ולא מצאתי כי יש מקום לגרור להליך זה את החברה, בעל כורחה. אני רואה להוסיף כי בנסיבות האמורות צירופה של החברה עלול להכביד ולסרבל יותר מאשר הוא עשוי להועיל ולייעל (ראו גם בש"א 3973/91 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים , פ"ד מה (5) 457, 463 (1991)).

די באמור כדי להביא לדחיית הבקשה שלפניי. מיותר לציין כי אין בהחלטתי-זו כדי למנוע מתן כל הוראה על-ידי הרכב השופטים שידון בערעור, ככל שיימצא הצורך. המערערת תישא בשכר טרחת עורכי הדין של המשיב 1, המשיבים 5-2 והחברה, בסכום של 2,500 ₪ לכל אחד מהם (סך-הכל 7,500 ₪).

המזכירות מתבקשת לתייק החלטה זו בתיקי השופטים.