ע"א 3792/15 אביסרור משה ובניו עבודות בנין ופיתוח בע"מ נ. עו"ד אופיר יצחק

1.

בהחלטתי מיום 3.8.2015 קבעתי כי ההחלטה עליה נסב ההליך - החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 21.4.2015 בה נדחתה בקשה שניה לביטול החלטה מיום 28.5.2014 - היא "החלטה אחרת", ומשכך לא היתה נתונה למערערת זכות ערעור עליה, וניתנה לה אפשרות להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי מתאים.

בהמשך לכך הגישה המערערת את הבקשה שבפניי למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה. בבקשה הדגישה המערערת כי הוגש על ידה הליך מוטעה מחמת שגגה שבתום לב ומתוך פרשנות לא נכונה שניתנה לתוכן ההחלטה נשוא ההליך. עוד עמדה המערערת על המשמעות המעשית של ההחלטה שניתנה בעניינה ועל סיכוייו הנטענים של ההליך.

המשיבים 1-2 מתנגדים לבקשה, ולעמדתם הצטרף גם המשיב 3.

2.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובכל החומר שבתיק הגעתי לכלל מסקנה כי המבקשת לא הרימה את הנטל להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן ארכה להגשת הליך ערעורי מתאים.

ראשית , כעולה מהחלטתי מיום 3.8.2015 המערערת טעתה טעות שבדין עת הגישה הליך של ערעור בזכות על ההחלטה מיום 21.4.2015, היות ולא נתונה היתה לה זכות ערעור על ההחלטה. לטעמי לא ניתן לומר כי טעותה זו של המערערת היא טעות סבירה הנובעת מן הנסיבות האובייקטיביות של העניין, שכן הקביעה לפיה החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק-דין או החלטה היא "החלטה אחרת" (בין בהליכי פירוק ובין בהליכים אחרים) מעוגנת היטב בפסיקתו של בית משפט זה (וראו ע"א 39/83 עיזבון אלראי נ' ליברמן , פ"ד לח(4) 428 (1984) וכן האסמכתאות הנזכרות בהחלטה מיום 3.8.2015). על כן יש לומר כי הטעות אירעה עת קיימת הלכה ברורה וידועה, וכי ניתן היה להימנע מן הטעות בנקל. בפסיקה הובהר בהקשר זה כי:

"ככל שמדובר בטעות שבדין הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה, תיטה הכף שלא להכיר בה כ"טעם מיוחד" (עניין ידידיה, בעמ' 910). לעומת זאת, ככל שמדובר בטעות הנובעת מאי-בהירות משפטית לגבי אופי ההליך שיש להגיש ולמועד הסטטוטורי להגשתו כנגזרת מכך, תיטה הכף להכיר בטעות שבדין כ'טעם מיוחד'" (בר"ם 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013), פסקה 10 (להלן: עניין מדהנה )).

בענייננו איני סבורה כאמור כי קיימת אי בהירות משפטית ביחס לסיווג ההחלטה עליה מעוניינת המערערת להשיג.

שנית , משך האיחור בהגשת ההליך - על יסוד מועד ההמצאה של ההחלטה המצוין באתר "נט המשפט" (המצאה בפקסימיליה מיום 22.4.2015) הוגש ההליך שבכותרת שבעה ימים לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות הערעור, ובתקופה זו התגבשה למשיבים ציפיה לגיטימית ביחס לסופיות ההחלטה. יצוין בהקשר זה כי איני רואה לקבל את טענת המערערת לפיה בשל "הבנה" בינה לבין המשיב 1 לפיה תוגש על ידה תגובה לבקשה למתן הוראות שהגיש באפריל 2014 לא נפגעה ציפיתו לסופיות ההליך, שכן גם לגרסתה התנהלה השיחה הנטענת בין הצדדים טרם מתן פסק הדין מיום 28.5.2014, ולא בפרק הזמן שחלף למן מועד המצאת ההחלטה מיום 21.4.2015 ועד למועד הגשת ההליך הערעורי בפועל, פרק זמן אשר במהלכו (לאחר חלוף המועד האחרון להגשת ההליך הערעורי) התגבש אינטרס המשיבים ביחס לסופיות ההחלטה עליה מעוניינת המבקשת להשיג כעת.

שלישית , לאחר עיון בכל החומר שבתיק נראה בעיני כי סיכויי ההליך שהגשתו מתבקשת אינם תומכים אף הם בהיעתרות לבקשה (למשקלו של שיקול זה ראו עניין מדהנה , פסקה 9). כמתואר בהחלטה מיום 3.8.2015 המערערת מעוניינת להשיג על החלטה שניתנה בבקשה

שניה שהגישה לביטול החלטה - החלטה מיום 28.5.2014 בה התקבלה בקשת המשיב 1 לחייב את המערערת לשלם לקופת הפירוק סכום כספי (החלטה אותה יש לסווג כאמור כפסק דין). המערערת לא ציינה בבקשה שבפניי מדוע לא השיגה על פסק הדין סמוך לאחר הינתנו ובעיקר - מדוע לא הגישה הליך ערעורי על ההחלטה מיום 8.10.2014 בה נדחתה בקשתה הראשונה לביטול פסק הדין. עוד יצוין כי בין ההחלטה בה נדחתה הבקשה הראשונה לביטול פסק הדין לבין מועד הגשת הבקשה השניה לביטול פסק הדין חלפו חמישה חודשים, וגם לכך לא ניתן כל הסבר, וכי את הטענות אותן מבקשת המערערת להעלות לעניין הטעמים אשר בשלהם לא הגישה בשעתו וטרם מתן פסק הדין תגובה לבקשת המשיב 1 למתן הוראות, יכולה היתה היא להעלות במסגרת הליך ערעורי על ההחלטה מיום 8.10.2014. מכל מקום משפסק הדין ובעיקר ההחלטה מיום 8.10.2014 הפכו חלוטים זה מכבר, קיים קושי בניסיונה של המערערת להביא לביטול פסק הדין בדרך של הגשת בקשה נוספת לביטולו, וממילא גם סיכויי הליך ערעורי על ההחלטה בה נדחתה בקשת הביטול השניה אינם נחזים על פניהם להיות גבוהים (ויוזכר כי המערערת ביקשה להשיג בשלב זה אך על דחיית הבקשה השניה לביטול פסק הדין, על כל המשתמע מכך לעניין רוחב היריעה שהיה באפשרותה לפרוש).

מכל הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית.

המערערת תישא בהוצאות המשיבים 1-2 בסך של 2,000 ש"ח ובהוצאות המשיב 3 בסך של 1,000 ש"ח.