ע"א 3952/07 הדס קליין נ. גל-אור (גלר) משה, עו"ד הנאמן על נכסי אברהם לאור

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בו הוחלט למחוק משכנתא שרבצה על דירת מגורים בהרצליה, ושהיתה רשומה לזכות המבקשים.

2.

העובדות הצריכות לעניין הן אלו: משיב 3 (להלן: "החייב"), הוא אביהם של המבקשים, נטל הלוואה מאביו (סבם של המבקשים). שנה מאוחר יותר, לאחר שמצבו הכלכלי התדרדר, הוא ביקש לרשום משכנתא על דירתו, לזכות הסב, כבטוחה להחזרת ההלוואה. הסב המחה את זכותו זו לטובת נכדיו, המבקשים, וכך נרשמה המשכנתא. בהמשך, משמצבו הכלכלי של החייב התדרדר עוד, ניתן נגדו צו כינוס נכסים והוא אף הוכרז כפושט רגל. במסגרת הליך פשיטת הרגל, מונה משיב 1 כנאמן לנכסי החייב (להלן: "הנאמן"), והוא הגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה להכריז על משכון זכויותיו של החייב בדירת מגוריו כהענקה בטלה. המבקשים לא היו בעלי-דין באותו הליך, וזאת על אף שהמשכנתא שאת רישומה ביקש הנאמן לבטל היתה לטובתם. בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ו' אלשיך ) קיבל בקשה זו, והכריז על בטלותו של המשכון מכוח סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, לאחר שהגיע למסקנה כי תכליתה היה להפוך את המבקשים, באופן מלאכותי, לנושים מובטחים.

3.

כנגד פסק-דין זה הגישו המבקשים ערעור, ובגדרו הבקשה הנוכחית לעיכוב ביצועו. ברם, עוד בטרם ניתנה החלטה בבקשה דנן, הודיע בא כוחו של הכונס הרשמי כי המשכנתא נשוא הבקשה נמחקה כבר בתאריך 28.3.07. בתגובה לכך הודיעו המבקשים כי אף לאחר מחיקתה של המשכנתא עומדים הם על בקשתם, וכי יש "לעכב ביצוע כל הליך של מכירת זכויות החייב בדירה, אותן זכויות נשוא המשכנתא הנטענת". על-כן, אני רואה בבקשה זו בקשה לסעד זמני מכוח תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

4.

דין הבקשה להידחות. כידוע, פסק דין יש לקיים על אתר (ראו תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), ועל העותר לקבלתו של סעד זמני בתקופת הערעור מוטל הנטל להוכיח את קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד , כי לערעור שהגיש סיכויים טובים להתקבל; והשני , כי יגרם לו נזק שקשה יהיה לתקנו אם הערעור יתקבל, והוא כבד מהנזק שיגרם לזוכה אם ביצועו של פסק-הדין יעוכב (ע"א 2398/97 אייל נ' אייל , פ"ד נא(5) 608, 612; בש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני , פ"ד מט(3) 479, 483). אלא שהאינטרס שיש למבקשים בדירה הינו, בסופו של דבר, אינטרס כספי , ולא נטען, וממילא גם לא הוכח, כי יהיה קושי כלשהו לקיים את פסק-הדין באם הסעד הזמני לא יינתן. כידוע, ההנחה היא כי נזק כספי הינו תמיד בר השבה (השוו בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבנין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד , פ"ד מג(2) 172). זאת ועוד – על פני הדברים נראה כי סיכוייו של הערעור אינם גבוהים, באשר הוא מופנה כנגד ממצאים שבעובדה בהם אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקשים ישאו בהוצאותיהם של המשיבים בסך 2500 ש"ח כל אחד.