ע"א 4061/16 יחיאל עוזרי נ. עיזבון זכריה יצחק ז"ל

1.

במסגרת ערעור אותו הגיש המבקש על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' טפרברג ) בפש"ר 14760-07-11 מיום 31.3.2016

(להלן: תיק פשיטת הרגל ) , הוגשה הבקשה שלפניי למתן סעד זמני של הטלת צו עיקול על דירה בבעלות עיזבונו של המשיב 1 (להלן: המנוח ) והמצויה בעיר ירושלים (להלן: הדירה ), עד להכרעה בערעור.

רקע והליכים

2.

בעניינו של המנוח ניתן ביום 10.7.2011 צו כינוס נכסים במסגרת תיק פשיטת הרגל, ובהמשך הוא הגיש בקשה להכריז עליו כפושט רגל ולהעניק לו הפטר. המבקש, בעל חובו של המנוח, התנגד לבקשה והגיש במקביל תביעת חוב, בה נטען כי חובו של המנוח עומד על סך של 320,000 ש"ח, ולצדה בקשה להארכת מועד להגשתה. יצוין, כי מדובר בתביעת החוב היחידה שהוגשה בגדר תיק פשיטת הרגל. ביום 4.7.2012, בית המשפט המחוזי (השופט כ' מוסק ) מצא כי בטרם יוכרעו בקשותיו של המנוח, יש להכריע בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב. על כן, בית המשפט הורה כי המשיבה 3 תמונה כמנהלת מיוחדת לצורך בדיקת חובו של המנוח (להלן: המנהלת המיוחדת ) . ביני לביני, הלך המנוח לבית עולמו, והתיק המשיך להתנהל נגד עיזבונו.

3.

המנהלת המיוחדת דחתה את בקשתו של המבקש להארכת מועד ביום 16.10.2012, ובהתאם לכך דחתה את תביעת החוב. המבקש ערער על החלטה זו, והמנהלת המיוחדת המליצה לבית המשפט המחוזי בהודעה מיום 29.7.2013 על קבלת הערעור, לאור פרטים נוספים אשר נתגלו לה – ובפרט העובדה כי המבקש הגיש כחודש לאחר מתן צו הכינוס בקשה למתן הוראות בה פירט את גובה תביעת החוב, והעובדה כי הוא נושה יחיד בתיק. ביום 2.11.2014, בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב, אך במקביל דחה את טענת הנושה כי קיומה של הדירה בבעלותו של המנוח מצדיקה את ביטול הליך פשיטת הרגל, תוך שהדגיש כי קיומו של נכס אינו מוביל לביטול ההליך.

4.

בהמשך לכך, נעשה ניסיון להגיע להסכמות בין הצדדים בתיווכה של המנהלת המיוחדת, ואף הועלתה על ידה הצעה לתשלום סכום מסוים על ידי המנוח לנושה לשם סיום התיק, אשר נדחתה על ידי המבקש. נוכח כישלון המגעים, הכריעה המנהלת המיוחדת בתביעת החוב ביום 13.4.2015, ואישרה אותו בחלקה על סכום של 47,393 ש"ח. ביום 17.12.2015, הגיש המבקש "בקשה למתן החלטה" ובה ביקש לדחות את בקשות עיזבון המנוח להכריז עליו כפושט רגל. המנהלת המיוחדת הודיעה בתגובה לבקשה כי חלף המועד להגשת ערעור על הכרעתה בתביעת החוב, ועל כן הדגישה כי החלטתה חלוטה. בנוסף, המנהלת המיוחדת התנגדה לביטול הליך פשיטת הרגל והטעימה כי לטעמה יש לסיים את התיק בדרך של הגשת הצעת הסדר מטעם המנוח – לפיו ישולם למבקש מלוא הסכום אשר אושר מתביעת החוב וכן ישולם שכר בעלי התפקיד, ולאחר מכן יינתן צו הפטר למנוח. בנו של המנוח, שהוא יורשו היחיד, הסכים להצעתה של המנהלת המיוחדת. המבקש, בתגובה, טען כי קביעתה של המנהלת המיוחדת בדבר היות ההכרעה בתביעת החוב חלוטה, אינה עולה בקנה אחד עם החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 2.11.2014, לפיה הבקשה למתן הפטר תיבחן רק לאחר שהמנהלת המיוחדת תכריע בתביעת החוב. לשיטת המבקש, משלא ניתנה הכרעה בבקשת ההפטר, לא היה מקום לדון בהצעת המנהלת המיוחדת. על כן, המבקש שב על בקשתו לדחות את בקשת עיזבון החייב להכריז עליו כעל פושט רגל.

5.

ביום 31.3.2016, התקיים דיון במעמד הצדדים, ובו שבה המנהלת המיוחדת על המתווה אותו הציעה, תוך שהדגישה כי במסגרתו ישולם למבקש מלוא החוב שאושר על ידה. המבקש, מאידך, טען כי חובו של המנוח על סך 320,000 ש"ח הוא חוב חלוט מכוח ההכרה בו בפסק דין של בית משפט השלום בשנת 1996. בנוסף, הוא הדגיש כי המנוח ניסה להעביר את הדירה לבנו בשנת 2009 כדי להימנע מתשלום החוב, וכי ניסיון זה בוטל בהחלטתו של בית המשפט המחוזי (השופט ר' יעקובי ) בה"פ 8264-09 מיום 8.4.2010. עובדה זו העידה, לעמדת המבקש, על חוסר תום הלב של המנוח. לבסוף, המבקש גרס כי ההכרעה בתביעת החוב נעשתה מתוך הנחה שתהיה הכרזה על המנוח כפושט רגל, וכי אין מקום להיעתר לבקשת המנוח להכרזה כאמור משום שיש בבעלות עיזבונו די נכסים אשר יכולים לכסות את חובו.

לאחר שמיעת הצדדים, בית המשפט המחוזי קיבל את המתווה שהוצע לסיום ההליך, לאחר שמצא כי ההסדר מביא לתשלום מלוא סכום החוב המגיע למבקש לפי הכרעת המנהלת המיוחדת בתביעת החוב. על החלטה זו הוגש הערעור מושא ההליך העיקרי, ובמסגרתו הוגשה הבקשה שלפניי למתן סעד זמני.

הבקשה למתן סעד זמני

6.

בבקשה שלפניי – אשר הוגשה באמצעות האפוטרופוס של המבקש – עותר המבקש כי יוצא צו עיקול זמני על כל הכספים אשר עשויים להתקבל ממכירת הדירה על ידי עיזבון המנוח. המבקש סבור כי סיכויי ערעורו הם טובים, שכן בית המשפט המחוזי לא דן בטענותיו הנוגעות לביטול צו כינוס הכנסים בטרם הכריע בבקשת למתן הפטר – וזאת, לעמדתו, בניגוד להחלטותיו של השופט כ' מוסק מהימים 4.7.2012 ו-2.11.2014. בנוסף, המבקש גורס כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו שקיים "הסדר", משום שלא התקיימה אסיפת נושים ולא ניתנה הסכמתו כנושה להסדר המוצע.

באשר למאזן הנוחות, המבקש מדגיש את ניסיונו של המנוח משנת 2009 להעביר את הדירה לבנו, באופן המהווה, לדידו, ניסיון להברחת נכסים. משכך, לגישת המבקש, קיים חשש כי בנו של המנוח יפעל פעם נוספת להבריח את הדירה באופן שימנע מהמבקש להיפרע ממנה ככל שיזכה בערעור בסופו של דבר. מאידך, לטעמו, לא ייגרם לעיזבון המנוח כל נזק מקבלת הבקשה.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשה למתן סעד זמני ובהחלטות השונות אשר ניתנו במסגרת תיק פשיטת הרגל, מצאתי כי דין הבקשה להידחות מבלי להיזקק לתגובת המשיבים.

8.

כידוע, בעת שבית המשפט נדרש לבקשה למן סעד זמני לתקופת הערעור, עליו להידרש לשני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכויי הערעור הם טובים, והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד – במובן זה שקיים חשש סביר שביצוע פסק הדין יקשה על השבת המצב לקדמותו, היה ויתקבל הערעור (ראו: ע"א 5191/15 אייזיק נ' מורשת , פסקה 6 (31.8.2015); ע"א 3022/13 זועבי נ' חמאתי , פסקה 6 (27.8.2013)). יוטעם, כי סעד זמני זה אינו ניתן דרך שגרה, ועל המבקש הנטל להראות כי מוצדק להעדיף את נסיבותיו על פני אלו של הצד אשר זכה בדין בערכאה הדיונית (ראו: ע"א 1256/09 בנק מזרחי-טפחות בע"מ נ' צוף יער בניין והשקעות בע"מ , פסקה 5 (25.3.2009); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1175-1174 (מהדורה אחת-עשרה, 2013)).

9.

במקרה שלפניי, על פניו ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, דומה כי סיכויי הערעור הם נמוכים. בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי, אליהן מפנה המבקש, לא נקבע כי טענותיו יידונו ויוכרעו בטרם תינתן החלטה בבקשה להפטר. כך, בהחלטה מיום 4.7.2012, צוין: "סבורני, כי יש לאפשר ראשית להכריע בבקשה להארכת מועד לתביעת החוב, וכן לשקול את טענות הנושה במסגרת זו" – והבקשה אכן הוכרעה ביום 2.11.2014 תוך שניתנה למבקש הזדמנות לטעון את טענותיו כנגד הכרזה על המנוח כפושט רגל. בהחלטה מיום זה, הדגיש בית המשפט כי "בקשת החייב למתן הפטר תיבחן רק לאחר שהמנהלת המיוחדת תכריע בתביעת החוב לגופה". משניתנה הכרעתה של המנהלת המיוחדת ביום 13.4.2015, והפכה לחלוטה לאחר שהמבקש לא ערער עליה, נראה כי לא הייתה כל מניעה – אף לפי החלטותיו של השופט כ' מוסק – להכריע בבקשות המנוח למתן הפטר. בהמשך לכך, הואיל והמתווה שהתקבל בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 31.3.2016 מביא לתשלום מלוא חובו של המנוח למבקש על פי ההכרעה בתביעת החוב, אינני סבור כי ישנם סיכויים טובים לטענות המבקש אף בעניין אישור המתווה.

10.

אשר למאזן הנוחות, אכן נראה על פניו כי הוא נוטה לכיוון המבקש, נוכח ניסיונו של המנוח משנת 2009 להעביר את הדירה אל בנו, המקים חשש לניסיון לעקוף את נשייתו של המבקש. עם זאת, יודגש כי אין מחלוקת שלעיזבון המנוח אין חובות אל נושים נוספים, ואף לפי טענת המבקש עצמו, בנו של המנוח – אשר לשיטת המבקש הוא זה אשר עשוי להבריח את נכסי העיזבון – יש ממון רב. משכך, דומה כי אף אם תימכר הדירה, יוכל המבקש להיפרע מהכספים אשר ייכנסו לקופת העיזבון בסופו של דבר. משכך, אין בנטייתו של מאזן הנוחות לטובתו של המבקש כדי לאזן את סיכויי הערעור, הנחזים כאמור להיות נמוכים. על כן, מצאתי שיש לדחות את הבקשה למתן סעד זמני.

11.

סוף דבר, הבקשה נדחית.