ע"א 4133/97 דרור עופר נ. תדמור רויטל ע"י אימה אפוטרופסה הטבעית

אמו המנוחה של המבקש הייתה דיירת מוגנת בדירה שבבעלות המשיבות. המבקש התגורר עמה בדירה במשך השנתיים שקדמו לפטירתה. לאחר מותה של האם הגישו המשיבות לבית משפט השלום תביעה לפינוי וסילוק יד המבקש מן הדירה. תביעתם נדחתה מן הטעם שהמבקש עומד בתנאי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב1972-, ועל-כן זכאי הוא להמשיך ולהתגורר בדירה.

על פסק-דין זה ערערו המשיבות לבית-המשפט המחוזי. על-אף שלא הייתה, למעשה, מחלוקת בנוגע לעובדות המקרה, קיבל בית-המשפט את הערעור, תוך שהוא מחדש הלכה בנושא. בית-המשפט קבע כי בנסיבות העניין על סעיף 20(ב) הנ"ל לסגת בפני הוראות חוזה השכירות המוגנת, שלפיהן התחייבה הדיירת המוגנת, בין השאר, שלא להרשות לאדם אחר להשתמש בדירה או לשתף אותו בחזקתה מבלי לקבל אישור מראש ובכתב מן המשכיר.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, והרשות ניתנה לו. במסגרת ערעורו הוא מבקש לעכב את ביצוע פסק-דין בית-המשפט המחוזי. המשיבות מתנגדות לבקשה זו. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי בנסיבות העניין הבקשה מוצדקת וכי יש מקום לקבלה ולעכב את ביצוע פסק-הדין. זאת, הן בשל הקושי להשיב את המצב לקדמתו אם יפונה המבקש מן הדירה, והן בשל חדשנות ההלכה שנפסקה על-ידי בית-המשפט המחוזי. אשר-על-כן אף לא מצאתי מקום להורות על מתן ערבות כספית מצידו של המבקש, כפי שדורשות המשיבות.