ע"א 4208/10 משה משיח נ. פקיד שומה רמלה

א.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט אלטוביה) בעמ"ה 1176/06 ועמ"ה 1055/09 מיום 18.4.10. בקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט המחוזי נדחתה ביום 29.7.10. עניינו של התיק – חוב למס הכנסה.

ב.

המבקש הוא עוסק עצמאי, בעל מסעדה בעיר אור יהודה. המשיב הוציא למבקש שומות לפי מיטב השפיטה לשנים 2000 – 2004, לאחר שספרי חשבונות שהגיש לשנים 2000 - 2002 נמצאו לא קבילים, זאת, בין היתר, נוכח אי רישומם של תקבולים ונוכח תוצאות עסקיות בלתי סבירות, אשר השתקפו גם מדו"חותיו לשנים 2002 - 2004. ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 18.4.10. בין היתר נקבע, כי במהלך הדיון הצהיר המערער על מחזור יומי, אשר בתחשיב שנתי מתקרב עד מאוד לתחשיב שעליו ביסס המשיב את השומות האמורות.

ד.

כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית משפט זה (ביום 1.6.10). במקביל הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט דחה את טענת המבקש (אליה צורפה חוות דעת פסיכיאטרית), לפיה בעקבות מצבו הנפשי לא היה מודע למשמעות הדיון שנערך בבית המשפט ולהשלכותיו, בקבעו כי אף שהמבקש לא היה מיוצג, ניכר כי הבין את הנחיות בית המשפט ותשובותיו היו ענייניות. צוין גם, כי טענות בדבר לקויות (נפשיות או רגשיות) יש להעלות מבעוד מועד, ולא לאחר מתן פסק הדין.

ה.

בבקשה הנוכחית נטען, כי דחיית ערעור המבקש משמעותה חיוב המבקש במיליון ₪ נוספים לכל אחת משנות המס האמורות, וכי גביית סכומים אלה עלולה להמיט עליו אסון כלכלי ונזק בלתי הפיך. לטענתו סיכויי הערעור להתקבל גבוהים; זאת, בין היתר, נוכח האמור בחוות הדעת הפסיכיאטרית שצורפה לבקשה, וטענותיו בדבר אי הרמת נטל ההוכחה על-ידי המשיב. בעניין מאזן הנוחות נטען, כי הליכי הגביה עלולים להביא לסגירת המסעדה - מקור פרנסתו היחידי, ולגרום לו נזק נפשי.

ו.

לטענת המשיב דין הבקשה להידחות על הסף נוכח השיהוי בהגשתה, כעשרה חודשים לאחר פסק הדין קמא וכשישה וחצי חודשים לאחר דחייתה של הבקשה לעיכוב ביצוע על-ידי בית המשפט המחוזי. נטען גם, כי דין הבקשה להידחות לגופה, מכיון שהמבקש לא הניח תשתית מספקת להוכיח שאכן ייגרם לו נזק בלתי הפיך כתוצאה ממימוש פסק הדין. באשר לסיכויי הערעור נטען, כי אלה אינם גבוהים, שכן פסק דינו של בית המשפט קמא מוצדק וראוי.

דיון והכרעה

ז.

לאחר העיון מצאתי להיעתר לבקשה באופן חלקי, ולקבוע כי מחצית מן הסכום שנפסק לטובת המשיבה לא תשולם עד להכרעה בערעור (הנועד ליום 5.10.11). בידוע, בבואנו לשקול בקשה לעיכוב ביצוע עלינו להידרש לשני מבחנים מצטברים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות של הצדדים, קרי, הנזק שעלול להיגרם לצדדים בעקבות קבלת הבקשה או דחייתה והאפשרות להשיב את המצב לקדמותו, ככל שיידחה הערעור. המשקל המכריע בהכרעה בבקשה יינתן למאזן הנוחות (ראו ע"א 8305/06 הקודחים שבת בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בר"מ 1190/06 סנדל נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם)). במקרה דנא, קל היה לדחות את הבקשה הן על רקע השיהוי הניכר (רע"א 7634/05 שלמר השקעות נ' עו"ד ארז (לא פורסם); ע"א 6006/04 שיוביץ נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה (לא פורסם)). הן על רקע היכולת המובהקת, בחינת פשיטא, להיפרע חזרה מן המדינה אם יזכה המבקש בערעורו (אף שהמשוכה שלפניו גבוהה מאוד). יתר על כן, ניתן היה להפנות את המבקש לערכאות המוסמכות לעניין גביה במצב של חוסר יכולת בכגון דא.

ח.

ואולם, חרף כל אלה סברתי כי יש מקום להליכה חלקית לקראת המבקש. המבקש טוען בתצהירו, כי ניהול הליכי הגביה נגדו עלולים להביא לסגירת מסעדתו. אמנם, כפי שטוענת המשיבה, המבקש לא תמך את תצהירו במסמכים נוספים, אשר יש בהם כדי ליתן תמונה מלאה של מצבו הכלכלי (ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל (לא פורסם); ע"א 8186/02 הכשרת הישוב נ' עזבון המנוח אטיאס (לא פורסם)). אך לא ניתן להתעלם מכך שסכומי הכסף העומדים לגביה הם משמעותיים במונחי מסעדה מעין זו. ככל שגבייתם עלולה להביא לסגירת המסעדה, כפי שטוען המבקש, עלול הנזק להיות בלתי הפיך, ועלול אף לייתר את הדיון בערעורו. מנגד למשיבה לא ייגרם נזק ממשי רב, אם לא תשולם לעת זו מחצית מן הסכום בו חויב המבקש. מכאן סבורני, כי על מנת שלא לייתר במובן המעשי את הערעור, וכן מן הטעם של "יחסיות הנוחות" ראוי בשלב זה לגבות מחצית בלבד.

ט.

לבסוף אציין, כי על פני הדברים דומני, כהערה משפטית, שההליך המתאים לבקשה זו היה זה של סעד זמני בערעור. כעולה מן הבקשה, הליכי הגביה בעניינו של המבקש עוכבו כל עוד נוהל הליך בפני בית המשפט המחוזי, כיון שעד להכרעתו שומות המשיבה נתונות היו במחלוקת (ראו סעיף 2 לבקשה וסעיף 91 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975); אך משנדחה הערעור והוכרעה המחלוקת, שוב לא ניתן היה לעכב את הגביה. בית המשפט המחוזי, בדחותו את הערעור, לא הטיל על הצדדים חובת ביצוע אותה יש לעכב (ראו למשל ע"א 4729/00 העדה האוונגלית אפיסקופלית נ' ניקולא (לא פורסם)). נדמה, אם כך, כי עניינה של הבקשה הוא בפועל מתן סעד זמני, שנועד להבטיח את פעולתה וקיומה של המסעדה עד להכרעה בערעור. אין בכך כדי לשנות בתוצאה.

י.

גביית

מחצית הסכום הפסוק תידחה איפוא לאחר ההכרעה בערעור ובכפוף לה.