ע"א 4522/14 סהר שוקר נ. אינספקס בע''מ

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א.

המערער משיג על החלטת בית המשפט קמא שמחקה על הסף תביעה שהגיש. המדובר בפרשה שקשה לנו להבין כיצד הגיעה לידי התדיינות טעונה מעין זו שלפנינו. המדובר בניסיון של המערער להפוך משווק של משקפי מגן מתוצרת חברה זרה, במסגרתו קיבל משלוח בחינם ובלעדיות לשישה חודשים, אך השוק לא המריא, והחברה הודיעה שלא תסכים לעבוד עמו. הוגשה תביעה בסך 15 מיליון ₪, שהולידה התדיינות לאין קץ. ספציפית נתגלעה – בין השאר – מחלוקת באשר למועד להגשת תצהירי עדות ראשית שהפכה לסיפור שלם, אשר כלל בקשות פסילה רבות כלפי שופטים וכיוצא בזה. בפסק הדין הספציפי נשוא הערעור נקבע בבית המשפט המחוזי (16.6.14) כלהלן:

"בהמשך להחלטת בית המשפט מיום 20.5.14, הגיש התובע שש תגובות והודעות ועוד תצהיר... על הטיית משפט". בתגובותיו והודעותיו אלה הוא חוזר ומעלה את הטענות שהעלה בעבר, מייחס שחיתות ועבירות פליליות לבית משפט (לרבות לבית המשפט העליון שדחה בקשתו לרשות ערעור), טוען כי חשדותיו למתן שוחד לבית המשפט לגיטימיים, חוזר ומכנה את ראשי מערכת המשפט 'ראשי ארגון פשע', ומודיע כי טענותיו לביצוע עבירות פליליות ע"י בית המשפט יפורסמו באינטרנט באתרים שונים. התובע מוסיף ומציין כי הוא עושה "לבית המשפט עם כל הפרופסורים המלומדים שעומדים בראשו 'בית ספר'..", ומודיע כי ככל שתימחק תביעתו יגיש תביעה בהאג נגד היועץ המשפטי לממשלה ונגד מותב זה על 'פשעים נגד האנושות'.

מתגובות התובע עולה באופן ברור כי אין בדעתו לחדול מהתנהלותו הפוגענית. משזוהי בחירתו של התובע, ומן הטעמים שפורטו בהחלטתי מיום 20.5.14, איני רואה מנוס ממחיקת התביעה על הסף. לא ניתן לנהל הליך משפטי תקין תחת השתלחות בלתי פוסקת של מגיש ההליך בבית המשפט ובצד שכנגד.

אני מורה, איפוא, על מחיקת התביעה על הסף.

התובע ישלם לנתבעת את הוצאות ההליך בסך 2,000 ₪. בשל סילוק ההליך על הסף, אמנע מהטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה.

בשולי הדברים יוסף, כי ככל שהתובע יבחר לנהל את ההליך בדרך מקובלת ובתום לב, תוך הפנמת החובות המוטלות על בעל דין כלפי בית המשפט וכלפי הצד שכנגד, פתוחה בפניו הדרך להגיש את תביעתו מחדש. "

ב.

לא נלאה בתיאור כל המצוי בתיק עב הכרס. מכל מקום, הערעור מופנה כנגד המחיקה על הסף.

ג.

בפנינו טען המערער, לבד מן האמירה המחמיאה שבית המשפט הוא ארגון פשיעה ויש לפסול את השופטים, כי בשל תלונותיו על שופטות מסוימות ואמירתו שיתבע את מדינת ישראל בהאג, נקנס על-ידי בית המשפט; כי יש לפסול את תצהירי המשיבה שכן הוגשו באיחור (של יום –המועד הרשום היה שבת), וששופטות "שיקרו" איפוא בקבען כי היו תצהירים; כי בית המשפט העליון והמחוזי מתאמים ביניהם וגורמים להתאבדויות ר"ל; ואם נמחקה תביעתו, יש גם לשחרר את יגאל עמיר, ועוד כיוצא באלה, תוך הדגשה שאין המערער עורך דין. מטעם המשיבה נטען, כי המדובר בהליך החורג מכל פרופורציה, כי זו תביעה רביעית או חמישית נגד המשיבה שכל קודמותיה נדחו והסאגה אינה נגמרת. נאמר, כי תביעת המערער נמחקה בשל התנהלותו – הכוללת 35 בקשות לפסילת שופטים, תוך שימוש בשפה בוטה.

ד.

איננו רואים לנכון להידרש לדברי הבלע שהשמיע המערער כלפי בתי המשפט לדרגותיהם וכלפי שופטים ספציפיים, מעבר לאמירה כי השתאינו כיצד מעז אדם להטיל דופי קבוצתי ואישי בשופטים העושים מלאכתם, וזאת ללא כל בסיס ולוא המינימלי ביותר לכך. הקשבנו באורך רוח לדברים לא ראויים, לשון המעטה, שנאמרו באולם מפי המערער ולא מצאנו להגיב עליהם, בנימת דברי הפסוק "אל תען...פן תשוה לו גם אתה" ( משלי כ"ו, ד'). נותיר את הדברים כאן, מעין "הכל לפי המבייש והמתבייש" (משנה כתובות , ג', ז'). אכן, חוק העונשין תשל"ז-1977, קובע בסעיף 255 שעניינו זילות בית המשפט:

"האומר או כותב דבר על שופט או דיין לעניין כהונתו בכוונה לפגוע במעמדו, או מפרסם דברי גידוף נגד שופט או דיין כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה, דינו – מאסר שלוש שנים, אולם ביקורת כנה ואדיבה לטיב החלטתו של שופט או דיין בדבר שיש בו עניין לציבור לא תהא עבירה לפי סעיף זה."

והדברים מדברים בעדם, שהרי בודאי אין עסקינן ב"ביקורת כנה ואדיבה".

ה.

ואולם, לא ראינו מקום להידרש לכל אלה, והעדפנו בשתיקה את דברי מדרש

תנחומא (משפטים ו') "אמר רבי שמלאי ... ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור, עד כמה, אמר רבי חנין אמר רבי שבתאי, כאשר ישא האומן את היונק"; וראו רמב"ם סנהדרין כ"ה, ב' לגבי הדיין: "וסובל טורח הציבור ומשאן כמשה רבינו, שנאמר בו, כאשר ישא האומן את היונק', והרי הוא אומר, 'ואצוה את שופטיכם', זו אזהרה לדיין שיסבול את הציבור כאשר ישא האומן את היונק, צא ולמד ממשה רבן של כל הנביאים, כיון ששלחו הקב"ה במצרים ונאמר 'ויצום אל בני ישראל', אמרו מפי הקבלה שאמר להם למשה ולאהרן, על מנת שיהיו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים"; כלומר – דעו

שזה חלקכם. כן ראו ירושלמי פאה

ח', ז' על תנאים שנתמנו פרנסים "על מנת מתקל, על מנת מבזיא" (דברי ר' עקיבא, "על מנת שיקלו בי, על מנת שיבזוני"; כלומר, ידע שהתפקיד כפוי טובה); וראו גם ר' קמפניינו, לקט מפאה – עיון

בתלמוד הירושלמי (תשס"ט-2009), 221-218; וכן ראו רש"י לפסוק "איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם", דברים א', י"ב. כל המוסיף גורע. אין פירוש הדבר, שאורך הרוח המופלג כלפי בעלי דין קנטרנים אין לו גבולות, וכאן נעברו הגבולות, אלא שאיננו רואים מקום לעסוק בכך ולהוסיף ביטול זמן ועגמת נפש.

ו.

לגופם של דברים לא ייפלא שבית המשפט המחוזי מחק את התביעה על הסף, ואף ידינו תיכונה עמו. אכן, מחיקה על הסף לפי תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אינה שגרתית (ראו גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 11, תשע"ג-2013) עמ' 375 והאסמכתאות שם), ונזכיר כי אחת העילות (תקנה 100 (2)) היא אם "נראה לבית המשפט או לרשם שהתביעה היא קנטרנית או טרדנית". לענייננו, מכאן נגזרת גם סמכות טבועה לבית המשפט שלא להידרש למי שמנצל באופן קיצוני, בהתנהלות שאין ספק כי היא "קנטרנית או טרדנית", את הליכי המשפט להשתלחויות אובססיביות בבתי המשפט – תחת לאחוז את השור בקרניו ולנהל תביעה "נורמלית", בלא ש אבי ע דעה לגופה. צדק איפוא בית המשפט קמא.

ז.

על כן אין מקום להיעתר לערעור והוא נדחה. המערער ישלם למשיבה הוצאות בסך 7,000 ₪ וכן 3,000 ₪ לאוצר המדינה.