ע"א 4552/04 אילמקו חברה ישראלית לייצור מנורות בע"מ נ. דב הלבץ רו"ח

1.בפני בקשתו של המשיב 1 להצהיר כי ביום 6.9.04 נדחה הערעור שבכותרת מחמת אי הפקדתו במועד של העירבון להבטחת הוצאות המשיבים.

2.תחילתם של דברים, בהחלטתו של כב' הרשם, ע' שחם מיום 18.8.04 בבקשה לפטור מעירבון שהגישו המערערים. בהחלטתו קבע הרשם כי "המערערים יפקידו עירבון בסך של 6,000 ₪ תוך 15 ימים מקבלת החלטה זו, בהם ימי הפגרה, ולא – יידחה ההליך, בלא צורך בכל הודעה נוספת". טוען המשיב 1 בבקשתו כי ההחלטה נמסרה לבא-כוח המערערים באמצעות הפקסימיליה ביום 22.8.04 ומכאן שהמועד האחרון להפקדת העירבון חל ביום 6.9.04. היות והמערערים הפקידו את העירבון רק ביום 7.9.04 והיות והלכה פסוקה היא כי איחור מחמת טעות בחישוב הימים – איחור הוא, יש להורות על רישום הערעור לדחייה. למעשה מבקשים המשיבים-המבקשים כי יוצהר כי הערעור נדחה הלכה למעשה ביום 6.9.2004 נוכח האמור בהחלטתו של כב' הרשם שחם. המערערים לא הגיבו לבקשה זו אולם מצויה בפני תגובתם כפי שנשלחה בנדון למבקשים-המשיבים ביום 13.9.2004 (נספח "ב" לבקשה). ממכתב זה עולה כי אכן ההחלטה הגיעה לבאת – כוח המערערים ביום 22.8.04 אשר העבירה אותה לידיו של המפרק, מערער 2, גם כן באמצעות הפקסימיליה, ביום 23.8.04. המפרק סבר בטעות כי המועד בו הועברה לידיו ההחלטה הוא המועד בו התקבלה אצלו. בנוסף, סבורה באת כוח המערערים כי המצאה באמצעות הפקסימיליה אינה המצאה כדין וכך רק ביום 1.9.04 הומצאה ההחלטה כדין, בדואר רשום.

3.בפתח הדברים יובהר, כי אין לראות בהחלטתו של כב' הרשם שחם משום דחיה על תנאי של הערעור שבכותרת שבאי הפקדת ערבון מתקיים התנאי והערעור נדחה מאליו. יש לקרוא החלטה זו – לדידי – כקובעת כי בהיעדר הפקדת ערבון יהא בידי הרשם שיקול דעת אם לדחות את הערעור אם לאו מבלי צורך ליתן התראה על כוונתו לעשות כן. פרשנות זו של ההחלטה מתבקשת לא רק מהיותה מוסבת הלכה למעשה על תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 המחייבת מתן התראה על דחיית הערעור באין ערבון, אלא אף ובעיקר מחובתו החוקתית של היושב בדין לעצמאות שיקול דעתו בכל מקרה ומקרה (ראו סעיף 2 לחוק יסוד: השפיטה). השאלה הנשאלת היא, על כן, אם נכון וראוי הוא להורות על דחיית הערעור שבפני בשל האיחור בהפקדת הערבון? תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. נסיבות המקרה שבפני ברורות המה ואינן שנויות במחלוקת בין הצדדים: ההחלטה הומצאה ביום 22.8.2004 והערבון הופקד ביום 6.9.2004. המדובר על כן באיחור של יום אחד. אמת, אף איחור של יום אחד הוא איחור אולם בכך לא סגי שכן השאלה היא אם יש טעם להאריך המועד בשל איחור זה בנסיבות העניין. המועד להפקדת הערבון נקבע בהחלטתו של כב' הרשם שחם ואין מדובר במועד הקבוע בחיקוק, וככזה – ניתן להאריכו אף בלא טעם מיוחד לפי שיקול דעתו של הרשם (וראה: התקנה 528 לתקנות) אין משמעות הדבר שהארכת מועד תינתן כדבר שבשגרה – עדיין נדרש בעל דין מאחר ליתן "הסבר מתקבל על הדעת" לאיחורו (ראה: זוסמן, סדרי הדין האזרחי, בעריכת ד"ר ש. לוין, מהדורה שביעית, עמ' 888). בענייננו המדובר כאמור באיחור של יום אחד כך שניתן להניח כי עם הפקדתו של העירבון הובטח עניינם של המשיבים כולם ובכללם משיב 1, כך שלא נפגעה כל זכות שלו. אמת, ההליכים המקדמיים בתיק זה נמשכים תקופה ארוכה מאוד – ארוכה מדי – אולם לא מצאתי כי באיחור של יום אחד תתהפך הקערה על פיה בהקשר זה. הערבון הופקד כעת, וניתן להכריע בשאלות האמיתיות השנויות במחלוקת (בכפוף להכרעה בערעור על החלטת הרשם שהוגש, שאיני מביע לגביו כל עמדה). בנסיבות אלו, ומשלא הוכחה כאמור פגיעה במשיב 1, שומה עלינו להעדיף את האינטרסים של המערערים, שאיחורם המזערי אינו מעיד על שיהוי או זלזול, על דרך זו ש שהערעור ישמע (וראה: 412/00 א.את ג'(אלגם) 1984 בע"מ נ' מנחם ליבוביץ' (לא פורסם)).

התוצאה, אפוא, כי הבקשה למחיקת הערעור או לדחייתו, נדחית.