ע"א 4630/06 דפנה שפר נ. תרבות לעם (1995) בע"מ

1.

בהמשך להחלטתי מיום 11.6.2013 בבקשה לשומת הוצאות מטעם המערערים הגישו המערערים הודעה לעניין ההוצאות הנטענות בגין ערבות בנקאית שהופקדה על ידם.

בהודעתם הבהירו המערערים כי הצו הזמני שהוצא במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי אמנם בוטל ביום 2.11.2000, אך המשיבים הגישו בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו תביעה לעניין הנזקים אשר נגרמו להם לטענתם בגין הצו הארעי שניתן, ולבקשתם הורה בית המשפט כי הערבות שהופקדה תועבר לאותה התביעה (ולבסוף זו הוחלפה בערבות אחרת). עוד הובהר כי רק לאחר מתן פסק-הדין בתיק שבכותרת הושבה הערבות הבנקאית לידיהם. מכאן, כך נטען, כי על המשיבים לשאת בהוצאות בהן נשאו הם בגין הערבות הבנקאית במהלך השנים.

2.

המשיבים מתנגדים למבוקש. ראשית הם מציינים כי החסר הראייתי עליו הצבעתי בהחלטתי מיום 11.6.2013 לעניין ההוצאות הנטענות בגין הערבות הבנקאית לא נרפא גם כעת. עוד נטען כי משהוגשה על ידם תביעה עצמאית והערבות הופקדה בגדרה הפכה היא לחלק מן ההליכים באותה התביעה, כולל לעניין ההוצאות. המשיבים מוסיפים כי משהופסקה התובענה בבית משפט השלום (לאחר מתן פסק-הדין בהליך זה) עמדו המערערים על הוצאותיהם בגדר אותו הליך ולאחר שמיעת טענות הצדדים נפסקו הוצאות וסכום זה שולם על

ידם. לטענתם בנסיבות העניין הסכום הנדרש כעת בגין הערבות הינו בגדר ההוצאות השייכות לתביעה שהתנהלה בבית משפט השלום ושנפסקו לזכות המערערים באותו הליך בסכום כולל.

בתשובה שהגישו טוענים המערערים כי ההוצאות בגין הערבות לא הועלו על ידי הצדדים בהליך שהתנהל בבית משפט השלום וממילא ההחלטה אשר ניתנה בעניין אינה מתייחסת לרכיב זה. עוד מודגש כי הערבות הוצאה לכתחילה בעקבות החלטה של בית המשפט המחוזי והועברה להליך שהתנהל בבית משפט השלום על פי החלטה של בית המשפט המחוזי, ועל כן יש לפסוק את ההוצאות בעניין בגדר ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי (ולמעשה בגדר הליך הערעור עליו, הוא ההליך דנן).

3.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי בדבר החלטתי לדחות את בקשת המערערים לחיוב המשיבים בתשלום הוצאותיהם הנטענות בגין עלויות הערבות הבנקאית שהפקידו.

ראשית, יש לתמוה על כך שכל הנתונים שציינו הצדדים בשלב זה לא הופיעו כבר בטענות המקוריות שהוגשו לעניין שומת ההוצאות, וכי היה על בית המשפט לנסות ולהבין מה מקור ההוצאה הנטענת מבלי שבפניו מלוא החומר והעובדות הרלבנטיות.

כעת ועל יסוד הנתונים שהוצגו והמסמכים שצורפו התבהרה התמונה והסתבר כי הטעם לכך שהערבות הבנקאית שהפקידו המערערים המשיכה להיות בתוקף למרות ביטול צו המניעה הינו תביעה עצמאית שהגישו המשיבים לשיפוי בגין נזקיהם הנטענים בגין צו המניעה. בהקשר זה נקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 26.2.2003 כי היה ותוגש תביעה כאמור " תועבר הערבות לתיק התביעה . לא תוגש - תוחזר הערבות [ההדגשה הוספה]". דומני כי בנסיבות אלו קשה לומר כי הערבות הבנקאית הוסיפה לשמש כערבות בגדר התביעה שהתנהלה בבית המשפט המחוזי או בגדר הליך הערעור שבכאן, או כי בית המשפט קבע בהחלטתו כי "הערבות תשמש גם את ההליך [בבית משפט השלום], בנוסף להליך העיקרי שבפניו", כטענת המערערים, אלא יש לראותה כערבות שהופקדה בגדר התביעה העצמאית שהוגשה בעניין על ידי המשיבים בגין עילה נפרדת. לפיכך ונוכח "גלגולה" המתואר של הערבות הבנקאית אין מקום בעיני לקבל את הטענה כי יש לשום את הוצאות המערערים בגין הערבות בשנים 2006 עד 2012 - קרי בתקופה בה צו המניעה הזמני שהוצא בגדר ההליך דנן לא היה בתוקף מזה זמן ואשר לא היה לה עוד כל קיום עצמאי במסגרתו - בגדר ההליך דנן. יצוין בהקשר זה כי המערערים לא עתרו לתשלום הוצאות בגין הערבות ביחס לתקופה שעד לביטול הסעדים הזמניים (אלא ביחס לשנים 2006-2012 בלבד) ועל כן לא נדרשתי לכך בהחלטתי, ובמאמר מוסגר אוסיף ואציין כי עיון בהחלטה שניתנה בבית משפט השלום לעניין ההוצאות מלמד כי סוגיית ההוצאות בגין הערבות הבנקאית שהופקדה אכן אינה נזכרת בו מפורשות, ואיני מביעה כל עמדה ביחס לאפשרות העומדת למערערים לעתור בבקשה נוספת לעניין שומת הוצאות בגין הערבות בגדר אותו ההליך.

4.

שנית, גם לו הייתי סוברת כי יש לפסוק את ההוצאות בגין הערבות בגדר ההליך דנן, ספק בעיני האם די באסמכתא שהציגו המערערים להוכחת הוצאתם הנטענת בגין הערבות, ודומני כי יש צדק בטענת המשיבים כי החסר הראייתי אשר דבק בבקשה המקורית של המערערים נותר בעינו, שכן גם כעת לא הוצג כל מסמך אשר הוצא תחת ידיו של המוסד הבנקאי, ולתשובה לתגובה צורף רק אישור של רואה חשבון אשר אינו כולל את כל הפירוט הרלבנטי לעניין. אולם כך או כך, כאמור לעיל משלא היה לערבות קיום עצמאי בגדר ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה בתקופה אשר לגביה מתבקשות ההוצאות, איני סבורה כי יש לשום אותן במסגרת זאת.

בשולי הדברים יצוין כי המערערים ציינו בהודעתם כי לא התייחסתי בהחלטתי מיום 11.6.2013 לסוגיית חיובם של המשיבים בהוצאות בגין בקשתם לשומת הוצאות. למען הסר ספק יובהר כי אי חיובם של המשיבים בהוצאות לא נבע מחוסר תשומת לב, ודי לציין בהקשר זה כי המשיבים חוייבו בהוצאות בשיעור של כעשירית מזה שנתבקש, ואת הבעייתיות שעלתה באופן הצגת הדברים ובאסמכתאות שצורפו לבקשה לשומת הוצאות כפי שהוגשה, כעולה מהחלטתי מיום 11.6.2013. בשים לב לאמור אף שקלתי לחייב את המערערים בהוצאות, אך לבסוף החלטתי כי כל צד ישא בהוצאותיו, וכך אני מורה גם כעת.

סיכומם של דברים - החלטתי מיום 11.6.2013 עומדת בעינה, ואין מקום להוסיף ולחייב את המשיבים, בגדרי הליך זה, בתשלום הוצאות נוספות.