ע"א 3853/11רונית דגלי אומות בע"מ נ. רוני שטן

1.

בפסק דין מיום 13.5.2013 התקבל ערעור שהגישו המערערות לעניין גובה הנזק שקבע בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בגין הפרת זכויות במדגמים רשומים על ידי המשיבים, ובסיפה לפסק-הדין נקבע כי "המשיבים ישאו בהוצאות משפט וישלמו למערערות שכ"ט עו"ד בסך של 150,000 ש"ח". בהמשך לכך הגישו המערערות בקשה לשומת הוצאות, היא הבקשה שבפניי.

הצדדים הגישו טענות ביחס בקשה (ובכלל זאת תשובה לתגובה אותה ביקשו המערערות להגיש, והגם שהתקנה החלה בהקשר זה היא תקנה 465 ל תקנות סדר הדין האזרחי , תשמ"ד-1984 שאינה מקנה למבקש זכות להשיב לתגובת המשיב (ראו למשל בש"א 1164/08

בן צבי נ' גלברג (13.2.2008), ראיתי לאפשר את הגשת התשובה ועיינתי בנימוקיה).

2.

ראשית יצוין כי יש לדחות את טענת המשיבים לפיה דין הבקשה להידחות על הסף שכן הסכום אשר נקבע בסיפה לפסק-הדין כולל בחובו גם את הוצאות המערערים, והצדק עם המערערים כי מלשון פסק-הדין עולה כי רכיב ההוצאות נוסף על רכיב שכר הטרחה (ראו ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" , פ"ד ס(1) 391, 400 (2005), והשוו ע"א 4630/06 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ (12.9.2012)).

ואולם, עיון בהוצאות להן טוענים המערערים מעלה כי כל כולן הוצאו לטענתם במסגרת ההליך שהתנהל בערכאה הדיונית.

כפי שציינתי בהחלטה שניתנה על ידי בהליך אחר, בפסיקה הועלו גישות שונות ביחס לשאלה האם רשם של בית המשפט העליון מוסמך לשום הוצאות אשר הוצאו בערכאה הדיונית, אם כי נראה כי מהחלטות רשמים עולה כי הגישה לפיה יש להשיב בחיוב לשאלה זו קנתה לה אחיזה בפסיקה (ראו ע"א 4630/06 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ , פסקה 3 (11.6.2013) (להלן: עניין שפר )).

אך גם מבלי להכריע בשאלת הסמכות דומני כי ראוי לבחון בכל מקרה נתון מהו "הפורום הנאות" אשר בו ראוי להגיש בקשה לשומת הוצאות. כך, ומבלי לקבוע מסמרות, אין עניינה של בקשה לשומת הוצאות הכורכת הוצאות נטענות בערכאה הדיונית ובערכאת הערעור כאחד (ובפרט כאשר יש זיקה בין אותן הוצאות) כעניינה של בקשה לשומת הוצאות שהוצאו בערכאה הדיונית בלבד, ואין עניינה של בקשה לשומת הוצאות "טכניות" ומוסכמות כעניינה של בקשה לשומת הוצאות אשר לפי הנטען הוצאו במהלך ניהול ההליך בערכאה הדיונית ואשר על מנת לשום אותן נכונה יש צורך להיכנס לעובי הקורה של אופן ניהול ההליך בבית המשפט קמא על ידי הצדדים. יוזכר בהקשר זה כי לערכאה הדיונית גישה לתיק שהתנהל בפניה, בניגוד לערכאת הערעור אשר ככלל בשלב זה בפניה תיקי מוצגים בלבד, ולא פחות חשוב מכך - גם מקום בו בעל דין מוכיח כי ההוצאות הנטענות אכן הוצאו על ידו בפועל או שהתחייב להוציאן אין בכך די, ו"על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין" (בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה והמסחר , פסקה 19 (30.6.2005); עניין שפר , פסקה 4). דומני כי קיים קושי מובנה לרשם של ערכאת הערעור לבחון את סבירותן של הוצאות נטענות באותם המקרים בהם בחינת הסבירות מחייבת הכרה מעמיקה של התנהלות הצדדים ואופן ניהול ההליך בערכאה הדיונית (וראו דברים ברוח זו, בהקשר אחר, מפי כב' השופט י' עמית בע"א 1593/11

ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות עובדים עבריים בישראל בע"מ נ' דירות נ. שקד בע"מ , פסקה 9 (7.8.2013)).

3.

במקרה דנן ההוצאות אשר המערערים ביקשו לשום - בסך כולל של 173,972 ש"ח, סכום לו מתנגדים המשיבים - הינן בגין האגרה אותה שילמו בבית המשפט המחוזי; עלויות חוות דעת מומחה; תשלומים למשרדי חקירות ושכר עדים ועלויות נלוות נטענות בהן נשאו עבור העדים.

תיק בית המשפט המחוזי אינו בפניי. המערערים ציינו אמנם כי "יפעלו להעברת כל מסמך וכתב בי דין המצוי בידיהם הדרוש לבית המשפט הנכבד לצורך פסיקת ההוצאות", ואולם, גם אם ניתן לשוב ולהגיש בבית משפט זה את מלוא החומרים שבתיק בית המשפט קמא (אף שאיני מוצאת טעם מבורר לדבר), לא יהא בכך כדי להעניק לי את מלוא הכלים הדרושים לצורך שומת ההוצאות הנטענות. כך למשל על מנת לשום את הסכומים המתבקשים בגין תשלומים למשרד החקירות, יש לקבוע כי כל הפעולות אשר בוצעו על ידי משרד החקירות לבקשת המערערות היו "סבירות, מידתיות והכרחיות" לניהול ההליך (ולשם המחשה מתבקש החזר הוצאות בגין מוטות אותם רכשו החוקרים לצורך החקירה). יפים הדברים גם לעניין שכר העדים והוצאותיהם (ובהם הוצאות אחת מן העדות אשר הגיעה מחו"ל עם בני משפחתה), וגם בהקשר זה יש לבחון האם מדובר בהוצאות מידתיות והכרחיות. לגבי הוצאות אלו קיים לדידי הקושי עליו עמדתי לעיל בדבר בחינת סבירותן של הוצאות שהוצאו במסגרת ניהול ההליך בערכאה הדיונית על ידי רשם ערכאת הערעור, והדברים יפים ביתר שאת נוכח העובדה שלא כל טענותיהן של המערערות התקבלו בפסק דינו של בית משפט זה.

אשר על כן סבורני כי הפורום הנכון לו על המערערים להגיש בקשה זו לשומת הוצאותיהם בגדר ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, הינו בית המשפט המחוזי בפניו התנהל ההליך (ויצויין כי המערערות ציינו כי ככל שייקבע כי הדבר ראוי אין להן התנגדות לכך). מובן כי בכך אין כדי להביע כל עמדה ביחס לבקשה לגופה, וכל טענות הצדדים שמורות להם.