ע"א 5238/13 ד"ר משה וינברג נ. מנהל מיסוי מקרקעין - מחוז ת"א

1.

לפניי בקשה מטעם המשיב למחיקת סיכומיו של המערער ולמחיקת בקשתו לצירוף ראיה. בבקשה נטען כי בסיכומים מסתמך המערער על ראיות חדשות שהגשתן טרם אושרה, וכי במסגרת הבקשה לצירוף הראיות כלולים ציטוטים רבים מתוך הראיות עצמן.

עיינתי בבקשה וכן בתגובתו של המערער. מן הטיעונים עולות שלוש שאלות עיקריות הצריכות בחינה.

2.

השאלה הראשונה נוגעת לעיתוי הגשת הבקשה. המערער מצביע על העובדה שבקשת המשיב הוגשה בחודש יולי 2014, בעוד שסיכומי המערער ובקשתו לצירוף ראיה הוגשו, בהתאמה, בחודשים מרץ ואפריל. הסברו של המשיב לעניין זה הוא שלקראת הגשת סיכומיו-שלו בחן את סיכומי המערער ואיתר את הפסול שדבק בהם לשיטתו. איני סבור כי תשובה זו מניחה את הדעת, אולם בד-בבד איני סבור כי יש בטענתו של המערער לעניין השיהוי כדי לשמוט את הקרקע מתחת לצורך לבחון את העניין לגופו. כפי שציינתי בעבר, האחריות להגשת הסיכומים על-פי הדין וההנחיות מוטלת בראש ובראשונה על מי שהגישם, וככלל אין בעובדה שהמשיב הגיש את בקשתו בעיכוב מסוים כדי להכשיר הסתמכות על ראיות חדשות שהגשתן טרם אושרה. עם זאת, מועד הגשת הבקשה עשוי להיות בעל נפקות, למשל בהיבט של פסיקת הוצאות ובהיבט של קביעת המועדים להגשת סיכומי הצדדים (ראו למשל ע"א 2869/12 מושבי הנגב חברה לפיתוח נ' מקורות חברת מים (16.1.2014)).

3.

השאלה השנייה היא האם אמנם הסתמך המערער בסיכומיו על ראיות חדשות. כידוע, בתיק המוצגים המוגש בערעור מותר לכלול "מסמכים שהוצגו לפני בית המשפט בערכאות הקודמות" (תקנה 437(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; להלן: התקנות ). בהקשר זה נפסק כי בעל-דין רשאי לכלול בתיק המוצגים אך ורק מסמכים אשר התקבלו כדין כראיה בערכאה הדיונית, או לחילופין התקבלו כראיה על-פי החלטה המתירה הגשת ראיות נוספות בערעור (ראו ב"ש 153/06 צביח נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(2) 345 (1986)). ודוק: על-פי תקנה 457 לתקנות, בעל-דין בערעור אינו רשאי להציג ראיות נוספות שלא הוגשו והתקבלו על-ידי הערכאה הדיונית, אלא אם הדבר הותר במפורש על-ידי ערכאת הערעור. כמו-כן, לפי הנחיה 7(ב) להנחיות נשיאת בית-המשפט העליון, "לא תהיה בסיכומים בכתב התייחסות לראיה שהגשתה התבקשה ולא ניתן יהיה לצרפה לתיק המוצגים" (ראו גם ע"א 8320/09 אלחדד נ' שמיר

(13.12.2010)).

עיון בטענות הצדדים מלמד כי המערער אכן התייחס לראיות שהגשתן התבקשה בלי שניתן לכך אישור בית המשפט. למעשה, עובדה זו עולה באופן ברור מהשוואה בין כתב הסיכומים לבין הבקשה להוספת ראיה. ברי, כי המערער אינו יכול מצד אחד להגיש בקשה לצירוף ראיות לפי תקנה 457 לתקנות, ומצד שני לטעון – בתגובה לבקשה שלפניי – כי לא הייתה מניעה להתייחס לאותן ראיות ממש בגדרי הסיכומים. ברור גם כי לא ניתן להצדיק את ההסתמכות על הראיות הנ"ל בגדרי הסיכומים המוגשים בערעור, על-בסיס נימוקים כגון "כל המידע הרלבנטי היה פרוס בפני המשיב זה מכבר" או כי "מדובר בסוגיות שהועלו זה מכבר בפני ועדת הערר הנכבדה". השאלה הרלוונטית איננה אם "הצדדים ידעו על קיומן של הראיות", אלא אם מדובר במסמכים שהתקבלו כראיה בערכאה הדיונית בהליך שבו ניתן פסק-הדין נשוא הערעור. דומני כי לגבי שאלה זו אין ספק שהתשובה היא בשלילה, ובענייננו, כאמור, המערער עצמו הרי הגיש בקשה לצירוף הראיות, תוך שהוא מלין על כך שועדת הערר לא התירה לו להגיש את המסמכים. משכך, לא היה רשאי המערער להסתמך על ראיות אלה בסיכומיו.

4.

השאלה השלישית עוסקת בבקשה לצירוף ראיות עצמה. המשיב גורס כי בבקשה זו לא הסתפק המערער בציון "עיקר מהותה של הראיה" (כלשון ההנחיות של כבוד הנשיאה), אלא הציג תיאור מפורט של הראיות ואף מספר ציטוטים מתוכן. בהקשר זה אציין כי אמנם, ציטוט קטעים מתוך הראיות שהוספתן מבוקשת עשוי לעקוף את ההנחיה שלא לצרף לבקשה את הראיות עצמן. עם זאת, בנסיבות העניין ולאחר עיון בבקשה להוספת ראיות, לא מצאתי לנכון במקרה זה למחוק את הבקשה, בוודאי לא בשלב זה.

5.

התוצאה:

א.

המזכירות תחזיר למערער את סיכומיו (מיום 27.3.2014).

ב.

המערער יגיש סיכומים מתוקנים עד ליום 20.8.2014. סיכומי המשיב ותגובתו לבקשה לצירוף ראיה יוגשו עד ליום 9.9.2014. סיכומי התשובה – ככל שיחפוץ המערער בהגשתם – יוגשו עד ליום 22.9.2014.

ג.

בנסיבות העניין ולאור האמור לעיל, אין צו להוצאות בגין הבקשה שלפניי.

ד.

המזכירות מתבקשת לתייק החלטה זו בתיקי השופטים.