ע"א 553/15הועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית אונו נ. האגודה למוסדות ציבו

1.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט י' שינמן ) מיום 27.11.2014 בת.א. 37552-02-10.

הרקע וההליכים

2.

בין הועדה המקומית קרית אונו ועיריית קריית אונו (להלן: המבקשות ) לבין המשיבה נתגלעה מחלוקת באשר לזכותה של המשיבה לקבל פיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943, בגין הפקעת המקרקעין הידועים כגוש 6494 חלקות 327, 328 בקריית אונו (להלן: המקרקעין ) . המקרקעין היו בבעלות האגודה למוסדות ציבור ליוצאי נשלסק בישראל, שהיא אגודה עותומנית (להלן: האגודה ), ייעודם הוא לצורכי ציבור, ובנויים עליהם אולם הכולל מטבח ומחסנים, חדר ספריה, גן ילדים ובית כנסת. בשנת 1986 אושרה הפקעת המקרקעין לצורכי ציבור, וב-2002 פורסמה הודעה בדבר ההפקעה בילקוט הפרסומים.

1.

בשנת 2010 הגישה המשיבה, עמותה שבאה בנעלי האגודה שפורקה ב-2004, תביעה לפיצויי הפקעה. עיריית קריית אונו טענה, כי האגודה העבירה לה את המקרקעין במתנה וללא תמורה. המשיבה טענה, כי המסמכים המאשרים את ההעברה נחתמו על ידי מי שאינם מורשי החתימה מטעם האגודה, ותוך הטעיה ומצג שווא.

2.

ביום 17.1.2013 ניתן פסק דין בהעדר התייצבות, לאחר שהמבקשות ובאי כוחן לא הגישו תצהירי עדות ראשית ולא התייצבו לישיבת ההוכחות. במסגרת הדיון בבקשת המבקשות לביטול פסק הדין הגיעו הצדדים להסכמה, כי ימונה שמאי מכריע שיקבע את שווי זכות המשיבה לפיצויי הפקעה לשני מועדים – מועד פרסום ההפקעה ומועד ההסדר, וכי בית המשפט יכריע בין המועדים ויקבע את הפיצוי המגיע למשיבה. כן נקבע הסדר לענין החזקת הנכס.

השמאי העריך את שווי המקרקעין בסך של 1,900,000 ₪ נכון למועד פרסום ההפקעה ב-2002, ו-3,200,000 ש"ח נכון למועד ההסדר בין הצדדים. אחר שאלות הבהרה וסיכומים מטעם הצדדים, החליט בית המשפט לאמץ את קביעת השמאי למועד פרסום ההפקעה, ודחה את טענות הצדדים נגד חוות הדעת, על יסוד הפסיקה בדבר גישה מצמצמת בהתערבות בחוות דעת שמאי אשר הוסכם כי תהיה מכרעת וסופית. בית המשפט פסק, כי המשיבה זכאית לפיצוי בסך 1,900,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.8.2002, ובתוספת שכר טרחת עו"ד בסך 266,000 ₪, וכן החזר הוצאות שכר טרחת השמאי, הוצאות המגשר ואגרת בית משפט כמפורט בהחלטה.

3.

המבקשות הגישו ערעור על פסק הדין. לטענתן, יש לבצע הפחתה משווי המקרקעין שקבע השמאי, לאחר שמתשובותיו לשאלות ההבהרה ומחקירתו הנגדית עלה, כי קבע את השווי על יסוד הנחה כי המקרקעין פנויים וכי העובדה שהמשיבה החזיקה בבית הכנסת לאורך השנים מצדיקה הפחתת הסכומים שנקב. אשר לפסיקת הפרשי ריבית והצמדה כחוק, טוענות המבקשות, כי המשיבה אינה זכאית לפיצוי פירותי בגין החלק במקרקעין עליו שוכן בית הכנסת, וכי חוק פסיקת ריבית והצמדה אינו חל על פיצויים בגין הפקעת מקרקעין. לבסוף טוענות הן כי פסיקת ההוצאות חורגת מן ההסכמה בין הצדדים.

הבקשה וטענות הצדדים

4.

בד בבד עם הגשת הערעור הגישו המבקשות את הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע פסק הדין. בבקשה נטען, כי סיכויי הערעור גבוהים במיוחד, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתן. לטענתן, מצבה הכלכלי של המשיבה רעוע מאוד, אין לה כספים או נכסים ומן הדו"ח הכספי שלה עולה, כי שנת 2012 הסתיימה ביתרת חובה בסך 5,000 ₪. בנסיבות אלה קיים חשש ממשי באשר להשבת סכום פסק הדין ככל שיתקבל הערעור, ויש ליתן משקל לכך שמדובר בכספי ציבור בסכום גדול. מנגד, טוענות המבקשות, אין כל חשש כי פסק הדין לא יבוצע על-ידן ככל שיידחה הערעור לבסוף, משמדובר ברשות ציבורית. בנסיבות אלה, טוענות המבקשות, קמה הצדקה לעכב את ביצוע פסק הדין, הגם שמדובר בפסק דין כספי. המבקשות הציעו כי יפקידו את סכום פסק הדין בקופת בית המשפט.

5.

המשיבה בתגובתה טענה, כי הערעור מתייחס אך לחלק מהחיוב שנקבע וכי לפחות סך של 2,500,000 ₪ אינו שנוי במחלוקת ואין כל הצדקה לעכב ביצועו. אשר ליתרה טענה, כי סיכויי הערעור קלושים ומאזן הנוחות נוטה לטובתה, ולפיכך אין מקום לסטות במקרה דנן מן הכלל לפיו לא מעכבים את ביצועו של פסק דין. לענין סיכויי הערעור טענה, כי ההסכמה בין הצדדים חלה אף על החלק של בית הכנסת והמבקשות מנסות בערעורן לשנות מן המוסכם, מה גם ששטח בית הכנסת הוא 110 מ"ר ואין מדובר בשליש המקרקעין, והשמאי הביא בחשבון הפחתה כוללת עקב אי סחירותו של בית הכנסת ואין מקום לבצע הפחתה כפולה. על כך הוסיפה, כי אך ברור הוא כי הפיצויים המוסכמים בגין הפקעה כוללים אף הוצאות נלוות. אשר למאזן הנוחות טוענת המשיבה, כי מן הדו"ח הכספי השנתי שלה עולה, כי השנה הסתיימה ביתרת זכות בסך 5,000 ₪ ולא ביתרת חובה כנטען. כן הוסיפה, כי אם תידרש להשיב את החלק השנוי במחלוקת - יהא בידה לעשות כן לאחר שישתלם לה סכום פסק הדין.

6.

כאן אציין, כי המשיבה הציעה בתגובתה, בהמשך לטענתה בדבר החלק שאינו שנוי במחלוקת, כי המבקשות ישלמו לה בשלב זה מיליון ₪ ויסכימו לפטור אותה מהפקדת העירבון שחויבה לשלם בערעור הנגדי שהגישה (ע"א 544/15), ואזי תסכים היא לעיכוב ביצוע יתרת סכום פסק הדין בשלב זה, וככל שיתמשכו הליכי הערעור תודיע היא על כוונתה לגבות את יתרת הסכום ובית המשפט יתן הכרעתו בבקשה לעיכוב ביצוע. בהחלטתי מיום 15.2.2015 הוריתי למבקשות להגיש עמדתן ביחס להצעת המשיבה. הצדדים ביקשו מספר אורכות לצורך ניהול מגעים ביניהם, ולבסוף הודיעו המבקשות כי אין הן מקבלות את ההצעה. בתגובתן זו הוסיפו וטענו, כי הן חולקות על הערכות המשיבה בדבר הסכום שאינו שנוי במחלוקת, וכי בערעורן מבקשות הן להורות על עריכת שומה חדשה, משום שלטענתן הסכום אף נמוך מהצעת המשיבה בסך מליון ₪ כאמור. כן טענו, כי לאחרונה נודע להם כי עמותה אחרת מחזיקה כעת בבית הכנסת, אם כי מקור הטענה לא צוין ולא הובאה כל אסמכתא לה. לפיכך, שבו והציעו כי יפקידו את סכום פסק הדין בקופת בית המשפט.

דיון והכרעה

7.

הכלל הוא כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984) ויש ליתן לתובע ליהנות מפירות זכייתו (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי

368 (מהדורה שלישית, 2012)). כחריג לכלל יעוכב הביצוע בהתקיים שני תנאים מצטברים: הראשון, שסיכויי הערעור טובים; והשני, שמאזן הנוחות נוטה לטובת עיכוב ביצועה של ההחלטה, היינו שהנזק שייגרם למבקש כתוצאה מאי-היעתרות לבקשתו לעיכוב ביצוע עולה על הנזק שייגרם למשיב כתוצאה מהיעתרות לה (ראו: ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל שיווק מוצרים והפצתם בע"מ , פ"ד נו(4) 178, 181 (2002)). בין התנאים הללו מתקיימת "מקבילית כוחות" במובן זה שמשקלו של השיקול בדבר מאזן הנוחות יגדל ככל שיִקשה יותר להעריך את סיכויי הערעור, ולהיפך (ראו, למשל, ע"א 5671/11 אנדרסון מדיקל בע"מ נ' אוניפארם בע"מ (1.9.2011)).

8.

בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שהטיל חיוב כספי, כבענייננו, נוטה, ככלל,

מאזן הנוחות לטובת המשיב, נוכח ההנחה שככל שיתקבל הערעור ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. ואולם, אף ביצועו של פסק דין כספי יעוכב מקום שקיים חשש ממשי שהמבקש לא יוכל לגבות בחזרה את כספו מהמשיב ככל שערעורו יתקבל (ראו, למשל, ע"א 181/15

הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' קובהא (2.2.2015)).

9.

ומן הכלל אל הפרט. בשלב מקדמי זה די לומר כי טענות הצדדים טעונות בירור ולא התרשמתי כי מדובר בערעור משולל יסוד, כטענת המשיבה. אשר למאזן הנוחות, הרי המבקשות הצביעו על חשש לאי השבת הסכום ככל שיתקבל הערעור מהטעם שאין בידי העמותה נכסים מהם ניתן יהיה להיפרע. המשיבה מצדה לא הצביעה על נזקים קונקרטיים שייגרמו לה מן העיכוב, וציינה כי ככל שיתקבל הערעור ניתן יהיה להיפרע מסכום פסק הדין עצמו אשר יוחזק על ידה, מענה אשר יש בו מן החפיפה לעיכוב הביצוע המבוקש.

10.

מכל מקום, מכתבי הטענות אכן עולה, כי הערעור מתייחס אך לחלק מהסכום שנפסק, אם כי הצדדים חלוקים באשר לתחשיבו של הסכום שאינו שנוי במחלוקת. משהערעור אינו מופנה כנגד עצם החבות אלא הוא נסוב סביב גובה החיוב, אין הצדקה לבחון עיכוב ביצועו של פסק הדין כולו (ראו, למשל, ע"א 6146/00 עיריית תל אביב נ' בצלאל (19.11.2000)) . בשים לב למכלול נסיבות הענין כאמור, ראיתי להורות על עיכוב ביצוע חלקי של סכום פסק הדין, למעט סך של מיליון ₪ אשר ישולם למשיבה כבר עתה. זאת ברוח הצעתה המעשית של המשיבה, אם כי בלא התנאים בהם התנתה אותה.

11.

סוף דבר: הנני מורה כי המבקשות ישלמו למשיבה סך של מיליון ₪ מתוך החיוב שנפסק על-ידי בית המשפט, והיתרה תעוכב עד גמר בירור הערעור. בנסיבות הענין, לא ייעשה צו להוצאות.