ע"א 5603/14 marie-therese jobe נ. מרדכי מולי

זוהי בקשה למתן צו עיקול זמני על זכויותיה של המשיבה 2 בדירה מספר 80 בבניין 4 ברחוב חיל התותחנים 7 בראשון לציון (להלן: הדירה ) עד להכרעה בערעור שבכותרת.

1.

כנגד המשיבים ניתן ביום 9.5.2008 פסק דין על ידי בית המשפט לתביעות אזרחיות שבקנטון ווד ( Canton de Vaud ) בשווייץ המחייב אותם לשלם לכונס הנכסים של חברת Compagnie Financiere Metropolitaine SA (להלן: החברה ) סכומים שונים בסך כולל של 3,123,944 ש"ח (להלן: פסק הדין הזר ). בפסק הדין הזר נקבע כי חבותם של המשיבים נובעת מהעובדה שנקטו בהתנהלות מאיימת על מנת להשיב לעצמם את השקעתם בחברה טרם הליכי חדלות הפרעון. כונס הנכסים המחה את זכותו מכוח פסק הדין הזר למבקשים ואלה הגישו לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בקשה לאוכפו על המשיבים בארץ (ה"פ 50107-12-11).

בד בבד עם הגשת בקשת האכיפה הגישו המבקשים בקשה להטלת עיקול זמני על זכויות המשיבה 2 בדירה וביום 5.3.2012 קיבל בית משפט קמא את הבקשה, בכפוף להפקדת ערבויות מצד המבקשים.

2.

ביום 1.6.2014 דחה בית משפט קמא (כב' השופט ע' גרוסקוף ) את הבקשה לאכיפת פסק הדין הזר בקבעו כי אף שמדובר בפסק דין מחייב על פי הדין השווייצרי, לא הוכח כי על פי כללי המשפט הבין לאומי הפרטי הישראלי היה בית המשפט בשוויץ מוסמך לדון בסכסוך בין המשיבים לחברה. בית משפט קמא עמד על כך כי על פי סעיף 6(א)(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958, פסק דין זר ניתן לאכיפה בישראל רק אם בעת פתיחת ההליכים היה הצד החייב בדין נוכח במדינה בה ניתן פסק הדין (זיקת המגורים) או הסכים לניהול ההליכים המשפטיים במדינה זו (זיקת ההסכמה). בהמשך לכך קבע בית משפט קמא כי המשיבים הם תושבי ואזרחי צרפת ואין טענה של ממש לפיה היו נוכחים בשוויץ בעת פתיחת ההליכים שם. אשר לזיקת ההסכמה קבע בית משפט קמא כי ברור וגלוי שהמשיבים מעולם לא נתנו את הסכמתם להתדיין בפני בית המשפט השוויצרי. כמו כן קבע בית משפט קמא כי אין די בעובדה שלאחר מתן פסק הדין הזר הגישו המשיבים הליכים שונים בשווייץ, כדי לבסס את הסכמתם להתדיין במדינה זו מן הטעם שמטרתם של הליכים אלו הייתה לכפור בסמכותו של בית המשפט שנתן את פסק הדין הזר. לפיכך דחה בית משפט קמא את בקשת האכיפה והורה לבטל את העיקול שהוטל על זכויות המשיבה 2 בדירה. עם זאת, הביע בית משפט קמא ביקורת כלפי המשיבים על כך עשו כל שלאל ידם כדי לעכב ולסרבל את ההליך ולא התייצבו לחקירה בארץ וקבע כי בשל כך אין מקום לפסוק להם הוצאות משפט.

3.

המבקשים אינם משלימים עם פסק דינו של בית משפט קמא והגישו עליו ערעור לבית משפט זה. בד בבד עם הגשת הערעור הגישו המבקשים בקשה להטלת עיקול על הדירה עד להכרעה בערעור. בבקשתם טוענים המשיבים כי סיכויי הערעור טובים ואף יתחזקו בהמשך בזכות ראיות נוספות אשר צירופן מתבקש במסגרת הערעור. אשר למאזן הנוחות טוענים המבקשים כי הוא נוטה בבירור לטובתם מן הטעם שאין בהטלת העיקול המבוקש כל הכבדה על המשיבים ומנגד, נוכח התנהלותם של המשיבים בהליך בבית משפט קמא, קיים חשש כי אי מתן הסעד המבוקש יסכל את אפשרות גביית החוב אם וכאשר יתקבל הערעור.

4.

לטענת המשיבים דין הבקשה להידחות. המשיבים טוענים כי סיכויי הערעור קלושים נוכח העובדה שהוא מופנה נגד קביעות עובדתיות מובהקות של בית משפט קמא. עוד טוענים המשיבים כי באמתחתם טענות רבות נוספות נגד בקשת האכיפה אשר לא נדונו על ידי בית משפט קמא נוכח קביעתו כי לא מתקיימות הזיקות הנדרשות לשם אכיפת פסק הדין הזר בארץ. לפיכך, טוענים המשיבים כי אף אם יתקבלו טענות המבקשים בערעור עדיין אין משמעות הדבר כי בקשת האכיפה תתקבל. אשר למאזן הנוחות טוענים המשיבים כי הטלת העיקול תגרום להם נזק כספי ניכר ותקשה עליהם להשכיר את הדירה. נזק זה, כך נטען, יצטרף לנזקים שכבר נגרמו להם עד כה בשל העיקול שהוטל על הדירה בבית משפט קמא. עוד טוענים המשיבים כי אין כל יסוד לחשש אותו מביעים המבקשים לפיו הם יפעלו להברחת נכסיהם וכי מדובר בטענה בעלמא אשר לא הובאה כל ראיה שתתמוך בה.

5.

דין הבקשה להתקבל בכפוף להפקדת ערבות מתאימה על ידי המבקשים. כידוע, סעד זמני בערעור יינתן במקרים בהם מראה מבקש הסעד כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (ראו, למשל, ע"א 4031/14

בחוס נ' געפרי (30.6.2014)). בנסיבות העניין נוטה מאזן הנוחות לטובת המבקשים האוחזים בידם פסק דין מחייב על פי הדין השווייצרי והמורה למשיבים לשלם יותר מ- 3.1 מילון ש"ח לקופת החברה. סכום נכבד זה מקים כשלעצמו חשש כי המבקשים יתקשו להיפרע מהמשיבים במידה ויתקבל הערעור (השוו, רע"א 7592/08 פי.די.די. יהלומים בע"מ נ' I.D.O. Diamonds Inc.

(6.10.2008), בפסקה 18 לפסק דינו של השופט י' דנציגר ). כמו כן, התנהלות המשיבים מול החברה, כפי שהיא מתוארת בפסק הדין הזר, והתנהלותם בהליך דלמטה מקימה חשש להברחת נכסים מצידם. עוד יש לציין כי אף שהמשיבים נתלים בטענות המבקשים כי פרט לדירה יש להם נכסים נוספים, הם עצמם לא הצביעו על נכסים כאמור. יתר על כן, המשיבים לא הצביעו על נזק קונקרטי שייגרם להם בשל הטלת העיקול על הדירה וטענתם כי הדבר יגרום להם קושי בהשכרתה נטענה בעלמא ומבלי לפרט מהו הנזק, האם אי פעם השכירו את הדירה והאם אמנם יש בכוונתם לעשות כן בעתיד (השוו, ע"א 7067/11 חסיד נ' אפרמיאן (16.1.2012), בפסקה 6 להחלטתו של המשנה לנשיאה א' ריבלין ) ומכל מקום, לנזק אפשרי זה יש מענה בדרך של חיוב המבקשים להפקיד ערבות מתאימה. אשר לסיכויי הערעור, לא ראיתי מקום לטעת מסמרות לעניין זה אך אומר כי אף אם אין מדובר בערעור שסיכוייו גבוהים במיוחד מכל מקום אין לפטור אותו כלאחר יד.

אשר על כן, ובכפוף לאמור לעיל, הבקשה להטלת עיקול על זכויות המשיבה 2 בדירה מתקבלת, בכפוף לכך שהמבקשים יפקידו ערבות בנקאית אוטונומית וצמודה למדד המחירים לצרכן בסך 50,000 ש"ח להבטחת נזקי המשיבים. זאת בנוסף לערבויות שהופקדו על ידם בבית המשפט המחוזי.