ע"א 5879/09 א.ארנסון בע"מ נ. אפגד חברה לעבודות הנדסה ובניין בע"מ

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ג' גינת) אשר קיבל את תביעתה של המשיבה והורה למבקשת לשלם לה סכום של 2,786,887 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לפירעון המלא בפועל. עוד נקבע בפסק הדין כי המבקשת תשלם למשיבה הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך 100,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

אלה הם עיקרי העובדות כשם שפורטו בכתובים על-ידי המבקשת.

1.

המבקשת הגישה נגד המשיבה ונגד אדם נוסף בשם אפרים הניג (להלן: הניג ) תביעה בסדר דין מקוצר בבית המשפט המחוזי, לפירעון הלוואה על סך 5,505,308 ₪, שלטענתה נתנה להניג, אשר המשיבה ערבה להשבתה. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' יעקב) דחה את בקשת המשיבה והניג למתן רשות להתגונן, נעתר לתביעת המבקשת וחייב את הנתבעים בתשלום הסכום שאותו תבעה. לאחר מתן פסק הדין הוסכם בין המבקשת לבין המשיבה והניג שביקשו לערער על פסק הדין, כי עד לשמיעת הערעור תשולם למבקשת אך מחצית מן הסכום שנפסק בפסק הדין, שיחולק ל- 6 תשלומים רבעוניים, בעוד שיתר הסכום ישולם ככל שהדבר יתחייב בהתאם לתוצאת פסק הדין בערעור. עד למועד שמיעת הערעור שילמה המשיבה על חשבון החוב חמישה מבין ששת התשלומים שעליהם הוסכם, בסכום כולל של 2,291,665 ש"ח. בית משפט זה קיבל את הערעור שהגישו המשיבה והניג (ע"א 9426/06, כב' השופטים גרוניס, נאור וחיות), וביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ואת החלטתו שלא ליתן לשניים רשות להתגונן. המשיבה והניג לא ביקשו במסגרת הערעור להשיב להם את סכום הכסף ששולם על ידם, ולאחר מתן פסק הדין, פנו אל בית משפט זה כדי שיתקן את פסק הדין ויורה למבקשת כי תשיב להם את הסכום האמור. בית משפט זה דחה את הבקשה, תוך שהוא מציין כי שמורה למשיבה והניג הזכות להגיש תובענה להשבת כספים ששולמו על יסוד פסק הדין שבוטל בערעור. בשלב זה הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה להשבת הסכומים ששילמה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. בית המשפט המחוזי בחיפה, ראה ליתן פסק דין בתובענה בישיבת קדם המשפט השנייה בהתאם לתקנה 143(9) לתקנות סדר הדין האזרחי (תשמ"ד-1984), לאחר שמצא כי למבקשת אין הגנה בפני התביעה. במסגרת פסק הדין, נעתר בית המשפט לתביעת המשיבה והורה למבקשת להשיב לה את הסכומים ששולמו. על פסק דין האמור הגישה המבקשת ערעור לבית משפט זה ובמקביל פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו שחייבה בהשבת הכספים. בסופו של יום, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצוע. אשר על-כן, הגישה המבקשת בקשה זו המונחת- כאמור, בפניי.

2.

במסגרת הבקשה, טוענת המבקשת, בין היתר, כי לא ניתן לה יומה בבית המשפט, שכן פסק דינו של בית המשפט קמא שהורה לה להשיב את הכספים ששולמו לה ניתן בישיבת קדם משפט, מבלי שהוגשו תצהירי עדות ראשית, מבלי שעדים נחקרו ומבלי שניתנה אפשרות להעלאת טענות סדורות ומפורטות. בכך לבד, סבורה המבקשת, יש כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין. עוד טוענת המבקשת כי גם בעובדה שהטעות שנפלה בפסק הדין הינה גלויה וברורה עד כי יש להניח שפסק הדין ייהפך בערעור, יש כדי להצדיק את עיכוב הביצוע. טעות זו, לדברי המבקשת, עניינה בכך שנמנעה ממנה זכות הגישה לערכאות חרף כך שהכחישה את טענות המשיבה, ואף על פי שיש לה הגנה טובה נגד התביעה שהוגשה נגדה, ובכלל זה הטענה כי היא זכאית לכספים מכוח זכות שבדין; כי קיים הסכם בין הצדדים בנוגע לכספים ששולמו ומכאן שאין תחולה להוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979; וכי ההשבה אינה צודקת בנסיבות העניין. לדידה של המבקשת, על יסוד כל האמור, סיכוייה לזכות בערעור הינם גבוהים, ובכך יש כדי להצדיק את קבלת בקשתה. עוד גורסת היא כי היות שעסקינן בפגיעה בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות חוקתית, יש להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין מבלי להיזקק כלל לשאלת מאזן הנוחות, שהרי פגיעה בזכות חוקתית גוברת היא על כל שיקול של נוחות. כך או כך, חותמת המבקשת, שיקול מאזן הנוחות מורה אף הוא על קבלת הבקשה שכן בהיעדר עיכוב ביצוע יהפוך הערעור לאקדמי ולתיאורטי, שכן כל מהותה של המחלוקת בין הצדדים נוגעת לזכות להחזקת כספים בתקופת ביניים בלבד.

3.

המשיבה טוענת מנגד, כי בקשתה של המבקשת לעיכוב ביצוע לוקה בשיהוי ניכר, דבר המלמד כי עיכוב הביצוע אינו נחוץ לה. עוד מציינת היא כי הגם שפסק הדין שקבע את חיובה נשוא הבקשה ניתן כבר בחודש יוני, לא ראתה היא לנכון להסדיר את החוב הפסוק, דבר העולה כדי חוסר ניקיון כפיים. לגופה של בקשה, טוענת המשיבה כי לא קיים כל חשש שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו במקרה שהערעור על פסק הדין יתקבל, שכן אף המבקשת הסכימה כי אין בידה כל מידע שעשוי ללמד על קושי במצבה הכלכלי של המשיבה. בעניין זה מזכירה המשיבה כי היא הגישה כתב התחייבות שלו צורפה ערבות צד ג' ותצהיר מטעם מנהלה בדבר יכולתה של המשיבה לעמוד בהתחייבויותיה, ובאלה יש כדי להבטיח כי אם יתקבל הערעור, יהיה בידה להחזיר את סכום הכסף שיושב לה. לצד זה, טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים, בהצביעה על קביעותיו של בית המשפט קמא, שדחה אחת לאחת באופן מנומק את כל טענותיה של המבקשת ועל ההלכה שלפיה עם ביטול פסק דין, קמה חובת השבה וכי אין להותיר בידי בעל דין כספים "על חשבון" הליך שטרם הוכרע. עוד טוענת המשיבה כי בכל מקרה אין שחר לטענה כאילו דחיית בקשתה לעיכוב ביצוע תהפוך את הערעור לתיאורטי. כן גורסת היא כי בניגוד לטענתה, היה למבקשת יומה בבית המשפט, בהצביעה על כך שהמבקשת הגישה כתבי טענותיה והשמיעה טענות בעל פה במהלך הדיונים שהתקיימו בבית המשפט קמא.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, נחה דעתי כי דינה להידחות. כידוע, ככלל, זכאי הזוכה בפסק דין ליהנות מפרי זכייתו והגשת ערעור כשלעצמה, לא די בה כדי להצדיק עיכוב ביצוע (ראו תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 1578/05

מעוז חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אלי אלבז ז"ל (לא פורסם, 8.5.05)). כפי שנקבע-

"בית המשפט יורה על עיכוב הביצוע רק מקום שבו הוכיח המבקש כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו. כך ככלל וכך ביתר שאת באשר לפסק דין המטיל חיוב כספי לגביו הנטייה הברורה היא שלא לעכב את הביצוע להוציא מקרים חריגים.... הלכה היא כי על מנת להוכיח שמאזן הנוחות נוטה לטובתו נדרש בעל הדין העותר לעיכוב הביצוע להראות כי יהיה זה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו, אם יתקבל הערעור. לשם כך אין די בהעלאת טענות כלליות אלא יש להציג תשתית ראייתית מבוססת הנתמכת, ככל הניתן, בתצהיר והמלמדת על קושי ממשי להיפרע מן המשיב". ע"א 7745/09 אטיאס נ' סלומון (לא פורסם, 26.11.09).

מבלי לקבוע מסמרות בעניין סיכויי הערעור, די בבחינת מאזן הנוחות כדי להביא לדחיית הבקשה. המבקשת לא הציגה תשתית עובדתית קונקרטית המלמדת על היעדר אפשרות או על קיומו של קושי ממשי להיפרע מן המשיבים במידה שהערעור יתקבל. לכך יש להוסיף כי במצוות בית המשפט המחוזי הגישה המשיבה כתב התחייבות ותצהיר כי בידיה האמצעים הדרושים להשבת הסכום אם תידרש, ולהתחייבות צורפה גם חתימתו של ערב. טענותיה של המבקשת בדבר טיבם של אמצעים אלו שננקטו להפחתת הסיכון מפני אי פירעון החוב לא שכנעוני כי יש הצדקה לעכב את תוצאתו האופרטיבית של פסק הדין. החשש הערטילאי שמא לא יעלה בידי המשיבה להחזיר את סכום הכסף אם זה יושב לה, חל באותה המידה גם עליה, והשאלה בסופו של דבר היא על מי יוטל הסיכון לאי פירעון החוב. תוצאת פסק הדין בבית המשפט קמא סיפקה הכרעה בשאלה זו, והקצתה את הסיכון כך שיוטל על המבקשת; ולפי אמות המידה שעליהן עמדנו, איני סבור כי קיימים טעמים לסטות מכך בנקודת הזמן הנוכחית וכל עוד לא הוכרע הערעור.

הבקשה נדחית איפוא. המבקשת תשא בשכר טרחת עו"ד של המשיבה בסך 10,000 ₪.