ע"א 5949/14 מריה רסדניקובה נ. אילן שמעוני ,עו"ד

1.

בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק ) נושה במבקשת ובבן זוגה (להלן: החייב ) בגין התחייבויות שונות של כל אחד מהם כלפיו. הבנק נקט נגד המבקשת בהליכי הוצאה לפועל, ואילו נגד החייב נקט הליכים במסגרת הליך פשיטת רגל המתנהל נגדו. ביום 23.4.2013 ניתן צו לכינוס נכסיו של החייב ומונה מנהל מיוחד.

2.

לימים הטיל הבנק עיקול על רכב שרשום על שם המבקשת (להלן: הרכב ) והתגלעה מחלוקת בשאלה מי בעליו – המבקשת או החייב. בפסק דין מיום 17.6.2014 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' אורנשטיין ) – במסגרת הליך פשיטת הרגל המתנהל נגד החייב – כי הרכב שייך לחייב; וכי המנהל המיוחד רשאי למכרו ולהעביר את התמורה לקופת פשיטת הרגל. בית המשפט ביסס מסקנתו זו על הממצאים הבאים: טענת המבקשת שלפיה רכשה את הרכב באמצעות הלוואה שקיבלה מאחותה הועלתה באיחור בלא שניתן הסבר ענייני לכך; המבקשת אינה נוהגת ברכב זה ארבע שנים ואין בידיה רישיון בתוקף; ממצא זה סתר את האמור בתגובה בכתב מטעם המבקשת שבה צוין כי הרכב משמש את המבקשת ובתה; אף שהחייב הצהיר כי הוא משתמש ברכב של חבר, נמצאו ברכב דנן תעודת הזהות והדרכון שלו באופן שמעיד כי הוא עושה שימוש ברכב, ולא ניתן הסבר להימצאות המסמכים האמורים בו; המבקשת אומנם הגישה תצהיר לתמיכה בגרסתה, אך בחקירה התברר שאינה בקיאה בו ולא ידעה להשיב על שאלות פשוטות באופן שמקשה לקבל את גרסתה; בית המשפט עמד גם על סתירות נוספות שנתגלו בעדותה; ועל מעורבותו הרבה של החייב במחלוקת – נקבע כי החייב התנהג כמי שהרכב שלו ולא של המבקשת. בית המשפט היה ער לזכרון דברים שנערך בין המבקשת לבין המוכר של הרכב וכן לדף חשבון המעיד על העברת סכום של 90,000 ש"ח מאוקראינה לחשבון הבנק של המבקשת, אולם בהיעדר אסמכתה לפרטי ההעברה, לא ניתן לדעת מי העביר את הכסף. בסיכומו של דבר ועל סמך המקובץ העדיף בית המשפט את גרסתו של המנהל המיוחד כאמור.

3.

ביום 23.6.2014 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביום 6.7.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בקבעו כי מאזן הנוחות נוטה לביצוע פסק הדין. הוטעם שהותרת הרכב במחסן תביא לירידת ערכו ולהגדלת הוצאות האחסון; כי המנהל המיוחד מוסמך למכור את הרכב והמבקשת תוזמן להתמחרות; וכי התמורה ממכירת הרכב תופקד בידי המנהל המיוחד כך שאם הערעור יתקבל היא תועבר למבקשת.

4.

ביום 16.7.2014 נערכה ההתמחרות; המבקשת זכתה בה וחתמה באותו היום, באמצעות בא כוחה, על הסכם לרכישת הרכב במחיר של 87,000 ש"ח. ביום 20.7.2014 הגיש המנהל המיוחד לבית המשפט המחוזי בקשה לאשר את הסכם המכר ולמסור את הרכב למבקשת בכפוף לתשלום מלוא התמורה. ביום 3.9.2014 הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין. ביום 5.9.2014 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה לאשר את הסכם המכר. בית המשפט דחה את טענת המבקשת שלפיה מכירת הרכב נערכה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגדה ולא בתיק פשיטת הרגל. נקבע כי טענת המבקשת נגועה בחוסר תום לב משום שהייתה מודעת להחלטת בית המשפט לאשר את מכירת הרכב במסגרת הליך פשיטת הרגל (ולא בהוצאה לפועל); כי יש לאשר את המכר; וכי אם המבקשת לא תשלם את התמורה לפי ההסכם עד ליום 11.9.2014, יהיה המנהל המיוחד רשאי למכור את הרכב למציע השני ולחלט את המקדמה ששילמה המבקשת (בסך 8,700 ש"ח). המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע החלטה זו. ביום 9.9.2014 נדחתה בקשתה ונקבע כי הטענות המכוונות להחלטתו בדבר ההליך שבו נמכר הרכב (הליך ההוצאה לפועל או הליך פשיטת הרגל) יידונו בערעור; כי העובדה שהמבקשת ידעה כי מכירת הרכב מתקיימת בהליך פשיטת הרגל מפחיתה את סיכויי הערעור; וכי מאזן הנוחות נוטה שלא לעכב את הביצוע מפאת הנימוקים שצוינו בהחלטות הקודמות.

5.

ביום 11.9.2014 הגישה המבקשת לבית משפט זה בקשה לעכב את ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 5.9.2014. זו הבקשה שלפניי. המבקשת טוענת כי מכירת הרכב נערכה במסגרת הליך ההוצאה לפועל נגדה ולכן המקדמה ששילמה צריכה להיות מקוזזת מהחוב שלה; כי אם ההחלטה לא תעוכב ייגרם לה נזק שכן היא זקוקה לרכב; וכי אין למבקשת רכוש אחר מלבדו. הבקשה לא נתמכה בתצהיר. בהחלטה מיום 11.9.2014 הוריתי על עיכוב ביצוע מכירת הרכב, ככל שלא הושלמה מכירתו למציע השני בהתמחרות, וזאת עד למתן החלטה אחרת.

6.

נתבקשה תשובת המשיבים. המשיב 1 טוען כי דין הבקשה להידחות על הסף משני טעמים. ראשית, לא הוגשה בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 5.9.2014; שנית, הבקשה לעיכוב ביצוע לא נתמכה בתצהיר אף שהיא כוללת טענות עובדתיות. לגופו של עניין טוען המשיב 1 כי טענת המבקשת שלפיה ההתמחרות הייתה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל היא שימוש לרעה בהליכי משפט במטרה לעכב את מכירתו. באשר למאזן הנוחות טוען משיב 1 כי ככל שהזמן יחלוף והרכב לא יימכר, ערכו ירד ועלויות האחסון תגדלנה; כי אין בבקשה לעיכוב ביצוע כדי להשיב את הרכב לחזקת המבקשת; כי על הרכב מוטלים עיקולים רבים של נושים אחרים של המבקשת; כי שימוש ברכב עלול להביא לירידת ערכו; וכי התמורה מהמכר תופקד בידי המנהל המיוחד עד להכרעה בערעור. המשיב 2 מצטרף לטענות המשיב 1 ומוסיף כי רישיון הנהיגה של המבקשת לא תקף משנת 2011 ולכן הנזק שייגרם לה אם יתקבל הערעור הוא כספי וניתן לפצותה בגינו.

7.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. אינני רואה להידרש לטענות הדיוניות שמעלים המשיבים, ואף אם אניח לצורך הדיון ובלא לקבוע מסמרות שאין מדובר בערעור חסר סיכוי, אני סבור כי התנאי בדבר מאזן הנוחות (הן בהתייחס לפסק הדין, הן בהתייחס להחלטה נשוא הבקשה מיום 5.9.2014 שבגינה לא ננקט הליך ערעורי כלשהו) מטה את הכף לדחות את הבקשה. תנאי זה דורש מהמבקשת להראות שהנזק שייגרם לה אם יתקבל הערעור ופסק הדין לא יעוכב גדול מזה שייגרם למשיבים אם יעוכב הביצוע והערעור יידחה. בנסיבות דנן, ככל שפסק הדין וההחלטה לא יעוכבו, המשמעות היא שהרכב יימכר כעת ותמורתו תוחזק בידי המנהל המיוחד עד למתן פסק דין בערעור. אם הערעור יתקבל, תמורת הרכב ממילא תשמש לפירעון חובותיה של המבקשת לבנק ולנושים אחרים שרשמו עיקולים עליו. לעומת זאת, ככל שפסק הדין וההחלטה יעוכבו והערעור יידחה – עלול להיגרם נזק לנושי החייב בדמות ירידת ערכו של הרכב ועלויות האחסון. למעשה, אי מכירת הרכב בעת הזו תסב נזקים גם לנושיה האחרים של המבקשת – שלא צורפו להליך שלפניי – וגם לנזק זה יש ליתן משקל. במצב דברים זה, מאזן הנוחות מטה את הכף שלא לעכב את ביצוע פסק הדין וההחלטה מיום 5.9.2014.

8.

הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.