ע"א 6330/06 מלון אשכולות חברון בע"מ נ. ענבל חברה לביטוח בע"מ

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא ) , מיום 19.6.2006, בה"פ 1172/02.

2.

המבקשת, חברה פרטית שעסקה בפיתוח וניהול עסקי בתי מלון ונופש, קיבלה בשנת 1978 מעמד של "מפעל מאושר" על-פי חוקי עידוד השקעות הון. בסמוך לאחר מכן ביקשה להקים ולנהל בית-מלון בקרית-ארבע. לשם כך, ביקשה המבקשת מן המ דינה

הלוואות פיתוח וכן הלוואות עומדות בגדרם של המענקים על-פי החוקים האמורים. ביום 9.2.1981 נחתם חוזה הלוואה בין המבקשת לבין החברה לפיתוח מפעלי תיירות בע"מ (בפירוק מרצון), חברה ממשלתית ששימשה כזרוע פיננסית של משרדי האוצר והתיירות, אשר במקומה באה המשיבה 1 (שתיהן יכונו להלן – המשיבה ). במסגרת חוזה זה, העמידה המשיבה למבקשת אשראי לצורך רכישת בנין מגורים בקרית-ארבע והפיכתו לבית-מלון. במסגרת הבטוחות לקבלת האשראים, חתמה המבקשת על אגרת חוב ושטר משכון וכן שעבדה לזכות המשיבה את כל רכושה ומפעלה. המבקשת לא עמדה בהחזר מלוא האשראים, ונותרה יתרת חוב בסך 4,157,331 ש"ח. המשיבה פנתה לבית-המשפט המחוזי בתובענה למתן צווים לאכיפת אגרת חוב, שטר משכון, התחייבות לרישום משכנתא ושעבודים, אותם שעבדה המבקשת לטובת המשיבה. המבקשת, מצדה, התנגדה למתן הצווים שהתבקשו, בעיקר בטענה כי החוב נמחל לה.

3.

ביום 5.3.2006 קיבל בית-המשפט המחוזי (כבוד הנשיא ו' זילר ) את התובענה, תוך שדחה את טענת המחילה על החוב, שהעלתה המבקשת. המבקשת ערערה על פסק-הדין. ביום 16.2.2004 הורה בית-משפט זה ( השופטים מצא, טירקל ונאור ), כי הדיון יוחזר לבית-המשפט המחוזי לשמיעת ראיות וטענות בשאלה אם המשיבה "מחלה למבקשת על חובה, כולו או מקצתו, או ויתרה על זכותה לגבותו ממנה". ביום 19.6.2006 נתן בית-המשפט המחוזי ( השופט שפירא ) את פסק-הדין החדש, בגדרו קיבל את גרסת המשיבה ואת בקשתה למתן הצווים לאכיפת הבטוחות. בפסק-דינו נדרש בית-המשפט לשאלה "מחילה מהי?". לאחר דיון מקיף בשאלה זו, ולאור חומר הראיות שהובא בפניו, דחה בית-המשפט את טענת המבקשת בדבר מחילת החוב. בית-המשפט קבע כי לא הובאה כל ראיה שהמשיבה "התייאשה" מגביית החוב, אלא הוכח כי דובר על הקפאת החוב ולא על מחילה או ויתור, ועל רקע זה היה פסק זמן בהליכי גבייה ונקיטת הליכים משפטיים נגד המבקשת.

המבקשת הגישה לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין. בית-המשפט המחוזי ( השופטת בן-עמי ) נעתר חלקית לבקשה והורה על עיכוב הביצוע למשך 30 ימים (החלטה מיום 12.7.2006). בהמשך (ביום 31.7.2006), הגישה המבקשת לבית-משפט זה ערעור על פסק-הדין וכן בקשה זו לעיכוב הביצוע.

5.

בבקשתה, שנימוקיה הובאו בתצהירו המפורט של מנהלה, טוענת המבקשת כי טובים סיכוייה לזכות בערעור. עם זאת, מוסיפה המבקשת, כי בענייננו די בסיכוי כלשהו, ולו קלוש, לזכות בערעור, כדי לעכב את ביצוע פסק-הדין, באשר אם יממש כונס הנכסים את השעבוד הרובץ על נכסי המבקשת, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו.

בתגובתה לבקשה, טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור נמוכים ביותר, שכן פסק-הדין מבוסס על הדין, על אגרות החוב וההסכמים שנחתמו בין הצדדים ובעיקר על הראיות והעדויות שהוצגו. כן טוענת המשיבה, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה, באומרה, כי אם יידחה מינוי כונס הנכסים ייגרם לה נזק רב שעולה על הנזק שעשוי להיגרם למבקשת עקב המינוי. עוד טוענת היא, כי אם המבקשת תזכה בערעור, ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. המשיבה מטעימה כי "הבקשה אשר עיכוב ביצועה נדרש" הנה "בקשה למינוי כונס נכסים, ולא בקשה למימוש הנכס" (סעיף 34 לתגובת המשיבה). כמו כן, בתגובתה הודיעה המשיבה כי "עם מינוי כונס הנכסים למלון, המשיבה מסכימה כי פירות הנכס יצברו בקופת הכינוס ולא יחולקו ו/או ימומשו עד לאחר קבלת החלטת בית-המשפט העליון בערעור" (שם, סעיף 37). עוד הודיעה המשיבה בתגובתה, כי עד למתן פסק הדין בערעור, לא תממש את הנכס, אלא בהתאם להנחיות בית-משפט זה (שם, שם).

המשיבה 2, המדינה, מתנגדת אף היא לבקשה וטוענת כי המבקשת לא הוכיחה כי מתקיימים בעניינה המבחנים הנדרשים לצורך עיכוב ביצוע פסק-הדין.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי פסק-דין ניתן למימוש מיד עם הינתנו והגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו; על המבקש לעכב את ביצוע פסק-הדין לשכנע את בית-המשפט בנימוק המצדיק סטייה מן הכלל (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; בש"א 3158/91 פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון , פ"ד מה(5) 499, מפי השופט אלון ). בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע, נדרש בית-המשפט לשני מבחנים מצטברים: ראשית, עליו לבחון את סיכויי הערעור; שנית, אם ימצא כי הערעור אינו משולל יסוד, עליו לעבור לבחינת מאזן הנוחות של הצדדים, היינו הנזק היחסי שייגרם לצדדים ממתן או אי-מתן הצו, ובכלל זה לבחון עד כמה ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, אם הערעור יתקבל (ע"א 6146/00 עיריית תל-אביב-יפו נ' בצלאל , החלטה מיום 19.11.2000, מפי השופטת ביניש ). מבין השניים, מאזן הנוחות הוא העיקר (ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 859 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995); ע"א 4705/06 אטלנוב נ' חורש , החלטתי מיום 1.8.2006).

במקרה שלפנינו, בית-משפט זה החזיר את הדיון בתיק לבית-המשפט המחוזי, כדי שישוב וידון בשאלה האם המשיבה מחלה למבקשת על החוב, או ויתרה על זכותה לגבותו. טענה בדבר מחילת חוב אינה מונחת לפתחו של בתי-המשפט כעניין שבשגרה, ולפיכך אפשר שיידרש לה בירור במסגרת הערעור. מטעם זה, ומבלי שיתפרש הדבר כהבעת עמדה בעניין, אניח לטובת המבקשת

שהערעור איננו משולל יסוד. אשר למאזן הנוחות, והוא העיקר, יש לזכור כי מבוקשה של המשיבה (בשלב הביניים שעד למתן פסק-הדין בערעור) הוא מינויו של כונס נכסים מטעמה, ולא מימושו של הנכס. משכך, הרי אין למעשה חשש ממשי כי עד אשר יינתן פסק-הדין בערעור, עשוי בית-המלון להימכר לצד שלישי באופן שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. יתר על כן, התחייבות המשיבה כי פירות הנכס (בית-המלון) ייצברו בקופת הכינוס ולא יחולקו או ימומשו, יש בה כדי להסיר כל חשש מלבה של המבקשת, כי אם תזכה בערעורה לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. למעלה מן הצורך אוסיף, כי אף החשש שמא לא תשיב המשיבה למבקשת את הכספים שנצברו בקופת הכינוס, הנו חשש מזערי. כל כך, משום שגם המדינה היא משיבה להליך זה, וחזקה עליה שתשיב למבקשת את כספה אם זו תזכה בערעור (השוו בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה , פ"ד נ(5) 403, מפי השופט מצא ).

7.

לסיכום: הבקשה נדחית, בכפוף לכך שעד למתן פסק-הדין בערעור המשיבה לא תממש ולא תמכור את נכסי המבקשת, ופירות הנכסים ייצברו בקופת הכינוס ולא יחולקו או ימומשו.

הוצאות בקשה זו, בסך 5,000 ש"ח יהיו לפי תוצאות הדיון בערעור.