ע"א 6444/00אפרים מאיר נ. ויקי פיק

1.בעלה המנוח של המשיבה ( להלן: המנוח ) היה בעלים של שתי יחידות דיור אשר שמשו שתיהן ביחד כדירת מגורים של משפחת המנוח ( להלן: הדירה ). הדירה, ביחד עם דירות אחרות, נמכרו במסגרת הליכי פשיטת רגל של המנוח (אשר הוכרז פושט רגל ביום 13.11.68) לבני הזוג ישראל ואלישבע פסקל.

ביום 9.6.78 בוטלו הליכי פשיטת הרגל נגד המנוח. בשנת 1985 נפטר המנוח. בשנת 1993 נמכרו זכויות הבעלות בדירה על ידי גברת אלישבע פסקל (אשר ירשה גם את זכויות בעלה שנפטר בינתיים) למבקשים. בהסכם למכירת הדירה צויין במפורש, כי "הקונים יודעים כי הדירה הנ"ל תפוסה על ידי דיירת מוגנת", כשהכוונה היא למשיבה.

2.המבקשים הגישו תביעה לפינוי המשיבה מהדירה, ובית משפט השלום ציווה על פינויה ממנה. בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי התהפכה הקערה. בית המשפט המחוזי קבע שלמשיבה זכויות כדיירת מוגנת בדירה. על פי קביעתו, בעת מכירת הדירה, במסגרת הליכי פשיטת הרגל של המנוח, היו המנוח ובני משפחתו מחזיקים בדירה ומתגוררים בה. הם החזיקו בה עד מות המנוח, וגם לאחר מכן המשיכה המשיבה להתגורר בה עם בנותיה, ובפועל היא המשיכה להחזיק בה ולהתגורר בה עד מתן פסק הדין. בית המשפט המחוזי ציין את העובדה שבמשך שנים יצא המנוח, לאחר שהוכרז פושט רגל, לעבוד ולשבור שבר מחוץ לגבולות המדינה - באיראן ובקנדה - אך הוא שמר כל העת על קשר החזקה בדירה. זו המשיכה להיות מרכז מגוריו, אליו התכוון לחזור ובני משפחתו המשיכו לגור בה ללא הפסקה, להוציא תקופות של ביקורים שבקרוהו בחוץ לארץ בעת שהותו שם.

3.מבחינה משפטית, קבע בית המשפט שעם מכירת הדירה בהליכי ההוצאה לפועל לפסקל, הפך המנוח לדייר מוגן בה מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב1972- ( להלן: חוק הגנת הדייר ), ועם מותו בשנת 1985 הפכה המשיבה, אלמנתו, דיירת מוגנת בדירה, בהסתמך על הוראות סעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר.

4.בבקשתם לרשות ערעור, יש למבקשים טענות רבות כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כמעט כל הטענות מופנות כלפי קביעות עובדתיות אשר היוו תשתית לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. טענות אלה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור לערכאת ערעור שניה.

טענה אחת בלבד מצדיקה התייחסות. הטענה היא, שזכות דיירות מוגנת מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, חדלה להתקיים עם ביטול הליכי פשיטת הרגל של המנוח ביום 8.6.78. מחמת פרעון מלא של החובות על ידי המנוח.

5.דין טענה זו להידחות. ראשית , טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 33(א), אשר זו לשונו לענייננו:

"החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכר לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בפשיטת רגל ... יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס או של החוכר לדורות החדש".

הסעיף אינו קובע ואין בו כל רמז לכך שהדיירות המוגנת על פי הסעיף היא לתקופת קיומו של הליך פשיטת הרגל בלבד. שנית , מעיון בפעולות אחרות שמזכיר הסעיף (שהושמטו מהציטוט דלעיל), אשר גם במקרה של קיום כל אחת מהן הופך הבעלים או החוכר לדורות לדייר מוגן, מלמד שהסעיף עוסק בפעולות חד פעמיות הגוררות דיירות מוגנת של הבעלים או החוכר לדורות, ואין הוא עוסק בקביעת תקופה של דיירות מוגנת אשר מסתיימת בעת קרות אירוע נוסף כלשהו בעתיד. כך במכירתו של נכס בעת הוצאה לפועל של פסק דין, כך בהוצאה לפועל של משכנתא, כך בעת חלוקת הנכס במשפט חלוקה או בהסדר קרקעות או על ידי רישום נכס בפנקס הבתים המשותפים. בכל אחד ממקרים אלה, הופך הבעלים או החוכר לדורות לדייר מוגן, וכל עוד הוא ממלא את תנאי השכירות כפי שאלה נקבעו כאמור בסעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר, לא יאבד את זכותו לדיירות מוגנת. כך גם לגבי מי שהפך לדייר מוגן מחמת מכירת הנכס בפשיטת רגל. כמו בכל אחד מהמקרים האחרים הנזכרים בסעיף 33(א), דיירותו המוגנת אינה מוגבלת בזמן. שלישית , גם תכליתה של הוראת סעיף 33(א) תומכת בפירוש זה. תכלית ההוראה היא להבטיח את המגורים של מי שגר בנכס לגביו נעשתה אחת מהפעולות הנזכרות בסעיף 33(א). תכלית זו אינה חדלה להתקיים רק משום שהסתיימו הליכי פשיטת הרגל. בשלב זה, המצב הוא שהנכס כבר נמכר בהליכי פשיטת הרגל והבעלים הקודם שלו אינו חוזר להיות בעליו. בנסיבות אלה, הבטחת מקום מגוריו מתקיימת רק אם תקופת הדיירות המוגנת לא תסתיים עם ביטול הליכי פשיטת הרגל.

6.התוצאה היא, שהבקשה לרשות ערעור נדחית. המבקשים ישלמו למשיבה הוצאות בקשה זו בסך 20,000 ש"ח.