ע"א 6571/10 פורקור בע"מ נ. מדינת ישראל - אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין

1.

המבקשת היא חברה העוסקת ביצור והרכבת משטחים, מערכות קירור ורכיבים למתקני החלקה על הקרח. המשיב ביטל בשנת 2002, למפרע, הטבת מס שניתנה למבקשת בין השנים 1994-1996 מכוח כתב אישור לפי חוק לעידוד השקעות הון, התשי"ט-1959. זאת, בעקבות החלטת מרכז ההשקעות במשרד התמ"ת, שקבע כי המבקשת לא עמדה

בתנאים שנדרשו למתן ההטבה וביטל את כתב האישור. מיקום מפעל המבקשת על-פי כתב האישור היה צריך להיות בנצרת עילית, אך המערערת לא העבירה בסופו של דבר את מפעלה הקיים ממגדל העמק לנצרת

עילית, כך שבשנת 2002 בוטל כתב האישור למפרע וכפועל יוצא בוטלה גם הטבת המס שניתנה מכוחו. בהליך אחר נפסק כי החלטת מרכז ההשקעות המבטלת את כתב האישור היא חוקית (ת"א (מחוזי-חיפה) 130/08 פורקור בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד התעשיה המסחר והתעסוקה , מיום 22.1.2009).

2.

בהליך שהוגש לבית המשפט המחוזי תקפה המערערת את החלטת המשיב המבטלת את הטבת המס, כפועל יוצא של החלטת מרכז ההשקעות. בהליך זה נטען בין היתר כי חלפה תקופת ההתיישנות החלה על גביית סכום ההטבה שכן המשיב הוציא את השומה, על סך של כ-2.7 מליון ש"ח, רק בשנת 2006. בית המשפט המחוזי (כב' סגנית הנשיאה וסרקרוג) קבע כי השומה שהוציא המשיב הוצאה בתוך תקופת ההתיישנות וכי היה על המבקשת לדעת, כי אם לא תעמוד בתנאים, היא תחוייב בהשבת ההטבה. עם זאת, כעולה מפסק הדין המחוזי, המשיב לא הכחיש כי המחלוקת תיק זה היא "תולדה של טעות באשר ניתנו ההטבות ללא 'אישור ביצוע', וזאת מחמת טעות, כך שלמעשה לא היה אמור המשיב ליתן [למבקשת] הטבות מס כלשהן טרם ניתן אישור הביצוע" (פסקה 56 לפסק הדין). בית המשפט קבע כי אין באמור כדי לאיין את חובת השבת ההטבות שכן "בסמכות בוטל כתב האישור וקמה חובת השבה מלאה מכוח אותה החלטה" וכי המבקשת לא יכלה להסתמך על אי מתן אישור הביצוע כדי להכשיר את אי-עמידתה בתנאי ההטבה. בעקבות פסק הדין המחוזי הוציא המשיב למבקשת שומה מעודכנת על סך של כ-3.7 מליון ש"ח.

3.

ביום 20.10.2010 דחה בית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין בציינו כי אם תזכה המבקשת בערעורה, לא תהיה מניעה להשבת הכספים, ואשר ל"נזק עקיף, ככל [שהמבקשת] טוענת לו אשר עלול לפגוע בתפקודה, יכול להימנע בדרך הסכמה להסדר תשלומים ו/או הפקדת ערובות הולמות להבטחת ביצועו של פסק הדין".

4.

בבקשה שלפני טענה המבקשת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן גבייה מיידית של סכום המס תביא לקריסתה. לתמיכה בטענה זו צירפה המבקשת מכתב מאת רואה החשבון של החברה, מיום 20.9.2010 בו נכתב כי "בסקירת חומר הנהלת החשבונות לשנת 2009 נראה כי לחברה נוצר הפסד שוטף של כ 700,000 ש"ח" וכי "נכון ליום 31/12/2008 קיים בחברה גרעון בהון בסך של כ 633,932 ש"ח". המבקשת ציינה עוד כי ניסיונה להגיע להסכמה על הסדר תשלומים נדחה על ידי המשיב, שעמד על תשלום מיידי של הסכום.

5.

בהחלטתי מיום 1.11.2010קבעתי כי המשיב יתייחס, בין השאר, לאפשרות של הסדר תשלומים או הפקדת ערובות להבטחת ביצוע פסק הדין. אזכיר כי ביום 21.12.2010 דחיתי את בקשת המבקשת להורות על עיכוב ביצוע בהיעדר תגובה, נוכח שביתת הפרקליטים, והוריתי על הארכת מועד להגשת התגובה תוך שציינתי כי אין מקום לצווים ארעיים.

6.

בתגובה שהוגשה ביקש המשיב לדחות את הבקשה. בתגובה נטען כי מכתב רואה החשבון שצורף לבקשה אינו מפורט דיו בכדי לבסס את אמת המידה העובדתית הנדרשת לצורך הוכחת טענת קריסה כלכלית באופן שיצדיק את קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע וכי אין בכך "פירוט עובדתי מספיק לגבי אפשרויותיה לגייס כספים ו/או האפשרויות להפקיד ערובות".

אשר להסדר התשלומים, צירף המשיב את מכתב המבקשת לפרקליטות המדינה, מיום 11.11.2010, במסגרתו הציעה המבקשת כי "במידה ויאושר לחברה ע"י המשיב ניכוי מס במקור בשיעור של 5%, בו תוכל לעמוד, כל סכום שייגבה על חשבון ניכוי המס במקור, יהיה לצורך כיסוי החוב, שבגינו הערעור". במכתב זה ציינה עוד המבקשת כי אילו היה המשיב מקזז הפסדים צבורים של החברה "החוב היה עומד על סך הנמוך משליש גובה השומה". המבקשת חתמה מכתבה בציינה כי מדובר "בהצעה היחידה שהחברה מסוגלת להציע". ביחס להצעה זו טען המשיב בתגובה כי לא מדובר בהסדר תשלומים או בערובות אלא בהצעה לא רצינית שלמעשה אינה כוללת תשלום כלשהו. המשיב הוסיף כי המבקשת עצמה פירטה במכתב האמור כי הכנסותיה לשנת 2010 עומדות על כ-4.2 מליון ש"ח וכי "אין זה סביר שחברה שאלה הכנסותיה אינה מסוגלת לגייס כספים כלשהם ו/או להפקיד ערובות".

7.

העולה מן האמור הוא כי הפערים בין הצדדים אינם מאפשרים להגיע להסדר תשלומים מוסכם, ויש להכריע בבקשה לגופה. שיקולי מאזן הנוחות וסיכויי הערעור מובילים למסקנה כי יש להיעתר לבקשה בחלקה. אשר למאזן הנוחות : לדעתי, הנתונים שהציגה המבקשת מבססים ראשית ראיה לחשש ממשי להתמוטטות החברה, כתוצאה מתשלום מלוא הסכום. עם זאת, מכתב רואה החשבון אינו מעודכן דיו, בהיעדר נתונים ביחס לשנת 2010, ואילו הנתונים ביחס לשנת 2009 הם חלקיים ומסויגים (בלשון "נראה כי"). אם מדובר היה בשיקול מאזן הנוחות לבדו, הייתי מקבלת את עמדת המדינה לפיה אין באמור כדי להצדיק את עיכוב הביצוע (השוו: ע"א 3782/06 בונה הצפון חברה קבלני בנין בעכו בע"מ נ' מנהל מס שבח חיפה , פסקה 8 (לא פורסם, 4.9.2006)). ואולם, כידוע, בין שיקול זה לבין שיקול סיכויי הערעור קיימת "מקבילית כוחות" (בר"מ 5957/06 חמודה נ' שחאדה, פסקה 9 (לא פורסם, 28.9.2006)). אשר לסיכויי הערעור : מבלי לקבוע מסמרות בדבר, אין לומר כי מבוטלים הם סיכויי הטענה בערעור, לפיה לא היה מקום להורות על השבה מלאה של סכום המענק, בהתחשב בחלוף הזמן ובטענת הסתמכות לכאורה. על עניין זה להתברר בערעור לגופו. נוכח האמור הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הבקשה בחלקה, באופן הבא.

8.

מן המגעים בין הצדדים, שפורטו לעיל, עולה כי גם לשיטת המבקשת, עליה לשלם למשיב כמליון ש"ח. לפיכך יש לראות בסכום זה סכום שאינו שנוי במחלוקת. לפיכך ביחס למרכיב זה של השומה, אין מקום להורות על עיכוב ביצוע. אשר למרכיב יתרת סכום השומה: הנני מורה על עיכוב ביצוע סכום השומה העולה על מליון ש"ח, עד להכרעה בערעור, כאשר עיכוב הביצוע מותנה בהפקדת ערבות להבטחת ביצוע פסק הדין על סך של 500,000 ש"ח וזאת עד ליום 31.1.2011. אם לא יופקד הסכום במועד, יפקע עיכוב הביצוע החלקי מאליו. אין צו להוצאות.