ע"א 6690/99 מילר יעקב נ. פקיד שומה כפר סבא

המערער דיווח לפקיד השומה כפר-סבא על הכנסה בסך 1,200,000 ש"ח בשנת המס 1993 בגין מכירת מוניטין אישי של המערער לחברה שהוא מנהל אותה ומחזיק במניותיה (להלן - החברה). מכירה זאת שולבה בעיסקה בה הקצתה החברה חלק מהון המניות שלה לחברה אחרת, תמורת סך 1,320,000 ש"ח. פקיד השומה דחה את הדו"ח שהגיש המערער, מאחר וראה במכירת המוניטין כיסוי למהות האמיתית של העיסקה. המהות האמיתית, לדעת פקיד השומה, היא מכירת חלק מן הזכויות של המערער בחברה לחברה האחרת. כיוון שכך, הוציא פקיד השומה למערער שומה המבוססת על מהות העיסקה לפי תפיסת פקיד השומה. המערער לא השלים עם השומה שהוצאה לו, וערער עליה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט (השופטת ב' אופיר-תום) דחה ביום 19.8.99 את הערעור.

המערער הגיש לבית משפט זה ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. טענותיו העיקריות בערעור מתייחסות לשאלה המהותית של סיווג העיסקה וההכנסה שנתקבלה בעקבותיה. לצד טענות אלה, יש בפי המערער טענה דיונית נגד פסק הדין של בית המשפט המחוזי. הטענה היא, שבית המשפט לא היה רשאי להסתפק בהחלטה לדחות את הערעור, אלא היה חייב, לפי סעיף 156 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], להודיע לשני הצדדים במשפט, כלומר למערער ולפקיד השומה, מהי ההכנסה החייבת במס ומהו סכום המס על הכנסה זאת. על יסוד הטענה הדיונית מבקש המערער, בבקשת שלפני, שבית משפט זה יתן צו המורה לפקיד השומה להימנע מהליכי גבייה של חוב המס נשוא הערעור עד למתן הכרעה בערעור. המערער טוען כי הוא זכאי לקבל צו כזה, משום שפסק הדין של בית המשפט המחוזי "איננו בר ביצוע" כל עוד לא הודיע בית המשפט על ההכנסה החייבת ועל סכום המס, כפי שנדרש לפי סעיף 156 לפקודת מס הכנסה.

בקשת המערער לוקה בסתירה פנימית. אם פקיד השומה אינו רשאי, למרות פסק הדין של בית המשפט המחוזי, לנקוט הליכי גבייה נגד המערער, ממילא הצו המבוקש נועד למנוע תוצאה שאינה נובעת מפסק הדין. צו כזה אי אפשר לבקש במסגרת ערעור על פסק הדין, אלא, אם בכלל, במסגרת אחרת. אם, לעומת זאת, פקיד השומה רשאי לנקוט הליכי גבייה, אף שבית המשפט המחוזי לא מסר הודעה לפי סעיף 156, או אז נשמטת הקרקע מתחת עצם הבקשה של המערער. זאת ועוד. לפי שיטתו של המערער, הרואה בהליכי הגבייה משום ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אין לבית משפט זה סמכות להורות על עיכוב ההליכים, שהרי המערער לא פנה, קודם לפנייתו אל בית משפט זה, אל בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב הביצוע. ראו תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. די בכל אלה כדי לדחות את הבקשה.

מעבר לצורך אוסיף כי בקשת המערער אינה מגלה, אף לגופה, עילה למתן הצו המבוקש. הנימוק היחיד שהמערער מעלה בתמיכה לבקשתו הינו עצם הטעות שהוא מייחס לבית המשפט המחוזי. אולם, לפי הדין, אין די בנימוק כזה כדי לעכב את הביצוע של חיוב כספי שהוטל בפסק דין או נובע מפסק דין. עיכוב ביצוע של חיוב כספי אפשרי בשל חשש ליכולת ההחזר של הזוכה במקרה שהערעור יתקבל או בשל נזק ניכר ובלתי-הפיך הצפוי לחייב כתוצאה מביצוע מיידי של החיוב. ראו י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 861-859. במקרה הנדון, העוסק בתשלום מס לקופת המדינה, באה בחשבון רק האפשרות השניה. אולם המערער אינו טוען, וממילא גם אינו מוכיח, כי אפשרות זאת מתקיימת לגביו. גם מטעם זה אין יסוד למנוע את הליכי הגבייה.

לפיכך החלטתי לדחות את הבקשה. המערער ישלם למשיב את הוצאות המשפט בסכום כולל של 1,000 ש"ח.