ע"א 6974/99 הוועד המקומי של מושב בית אלעזרי נ. קו מוצרי דלק בע"מ

בפני בקשה למחיקת ערעור על הסף.

1.המבקשות, המשיבות 1-2 בערעור (להלן: "המבקשות"), הגישו בבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה נגד מספר גורמים עקב פגיעת טרקטור בצינור דלק שבבעלות המבקשת מס' 1, המבוטחת על-ידי המבקשת מס' 2. בין הנתבעים נמנה (כנתבע מס' 1) גם "מושב בית אליעזרי" (להלן: "בית אלעזרי"). בחודש ינואר 1999 הגישו המבקשות "בקשה בכתב לתיקון שיבוש בשם הנתבעת מס' 1", כך ששמה יתוקן ל"בית אלעזרי מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ" (להלן: "המושב השיתופי"). בית אלעזרי הסכים להוצאתו מן ההליך, אך דרש, כי התביעה נגדו תידחה וכי המבקשות יחוייבו בהוצאותיו. המושב השיתופי ביקש להצטרף להליך, אך טען, כי אין לראותו כחליפו של בית אלעזרי או כיורשו ומטעם זה דרש, כי ההליכים נגדו יחלו מתחילתם. ביום 5.8.99 החליט בית המשפט המשפט המחוזי (כב' השופט ח' פיזם), כי, אמנם המדובר בשני גופים נפרדים, אך החפיפה ביניהם היא כמעט מוחלטת. אי לכך, הורה בית המשפט על תיקון כתב התביעה, כך שבמקום בית אלעזרי יבוא המושב השיתופי כנתבע מס' 1. בהתחשב בחפיפה הרבה בין הגופים, לא מצא בית המשפט המחוזי מקום להורות, כי כל הראיות שנשמעו עד כה יישמעו מחדש. אך איפשר למושב השיתופי להביא ראיות נוספות - אם ימצא לנכון. לעשות כן.

2.המושב השיתופי הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו (רע"א 600/99). טענתו העיקרית היתה, כי ההחלטה הסבה לו נזק מהותי פגעה בזכויותיו הדיוניות (דוגמת הזכות להעלות טענת התיישנות או להגיש הודעת צד ג'). בקשה זו נדחתה על ידי כב' השופטת שטרסברג-כהן ביום 11.10.99. ביום 14.10.99 הגיש "הוועד המקומי של מושב בית אלעזרי" הודעת ערעור מטעמו על אותה החלטה. ערעורו מתמקד בטענה, כי בנסיבות העניין היה על בית המשפט המחוזי לדחות את התביעה נגדו ולחייב את המבקשות בהוצאותיו.

3.בפני בקשה למחיקת ערעור זה או לדחייתו על הסף. לטענת המבקשות, משנדונה בקשת רשות הערעור שהגיש המושב השיתופי מוצתה אפשרות הערעור ואין מקום לכך שבית המשפט יידרש בשנית לסוגייה זו. המבקשות מוסיפות וטוענות, כי "הוועד המקומי של מושב בית אלעזרי" לא היה כלל צד להליך בבית המשפט המחוזי ומטעם זה אין הוא יכול לערער עליו. עוד טוענות המבקשות, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי היא "החלטה אחרת" ולפיכך הערעור עליה טעון רשות.

4.המערער מתנגד לבקשה. לטענתו, העובדה שהמושב השיתופי הגיש בקשת רשות ערעור מטעמו ובענינו אינה יכולה למנוע ממנו לממש את זכות הערעור שלו. מה גם שעניינם של בקשת רשות הערעור והערעור שונה והסעד המבוקש בהן שונה. המערער מוסיף וטוען, כי מלכתחילה היה נתבע בהליך, משום שכך הוגדר על ידי המבקשות ואין יסוד לטענה, כי לא היה צד להליך, מה גם ששאלה זו היא שאלה הראויה לבירור במסגרת הערעור עצמו - ולא בהליכי מחיקה על הסף. עוד טוען המערער, כי משהוצא מן ההליך עקב שינוי הגדרתו של הנתבע מס' 1 מהווה ההחלטה "פסק דין" בכל הנוגע אליו והוא רשאי לערער עליו בזכות.

5.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, החלטתי לדחות את הבקשה. איו חולק, כי המושב השיתופי ומה שהמבקשות הגדירו בתביעתן כ"בית אלעזרי" הן ישויות שונות. מטעם זה גם ביקשו המבקשות את תיקון כתב התביעה. אי לכך, איני רואה מדוע הגשת ערעור (ברשות) על ידי ישות אחת יוצרת השתק כלפי הישות השניה. מה גם שעיון בכתבי הערעור שהגישו שני גופים אלה מראה, כי לכל אחד מהם בקשות וטענות שונות: המושב השיתופי מלין על צירופו להליך במקום בית אלעזרי - בתנאים שקבע בית המשפט. ואילו בית אלעזרי אינו מוחה על שהוצא מן ההליך, אלא שבפיו טענות בדבר המנגנון שנקבע לכך. העובדה שהמושב השיתופי ביקש תחילה לערער על ההחלטה ורק לאחר מכן הגיש בית אלעזרי את ערעורו, אף היא אינה שוללת מבית אלעזרי את זכות ערעורו. אך טבעי הוא, כי מבחינת סדר המועדים קודמת הגשת בקשת רשות ערעור להגשת ערעור - בפרט כאשר קבלתה עשוייה לייתר את הערעור. לא מצאתי ממש בטענה, כי "הוועד המקומי של מושב בית אלעזרי" אינו יכול להגיש ערעור, משום שלא היה צד להליך בבית המשפט המחוזי. עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי נשוא הערעור מגלה מיד, כי לא כך הם פני הדברים. ומכל מקום - ספק אם טענה מעין זו ראוייה להישמע מפי המבקשות שאופן ניסוח כתבי הטענות על ידן הוא שהביא לאנומליה זו בכל הנוגע להגדרת בעלי הדין. נותרה איפוא רק הטענה, כי ההחלטה מיום 5.8.99 היא "החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון רשות. אין בידי לקבל גם טענה זו: הכלל הוא, כי החלטה המסיימת את הדיון נגד מקצת בעלי הדין, הינה פסק-דין לגבי בעלי הדין הנוגעים בדבר. מכאן נפסק, לדוגמא, כי החלטה המוחקת על הסף הודעה לצד שלישי היא פסק דין (ראו: י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש' לוין), עמוד 758, ע"א 387/82 "קרנית" נ' אסידו ואח' , פ"ד מ (4) עמוד 213, 217-218; ע"א 6058/93 מנדלבליט נ'

מנדלבליט , פ"ד נא (4) 354). עם מתן החלטת בית המשפט המחוזי מיום 5.8.99 נסתיימה מעורבותו של המערער בהליך - ומבחינתו מהווה "החלטה טכנית" זו פסק דין עליו הוא רשאי לערער.

אי לכך, הבקשה למחיקת הערעור או לדחייתו נדחית. המבקשות יישאו בהוצאות המערער בסך 2,000 ש"ח.