ע"א 7225/17תרוביא אלמוגרבי נ. עו"ד יניב אינסל - מנהל מיוחד

1.

במסגרת הליך פשיטת רגל המתנהל נגד המערער 1 (להלן: החייב ), הגיש הנאמן לנכסי החייב בקשה להורות כי העברת חלקו של החייב בדירת המגורים המשותפת לו ולאשתו לשעבר, המערערת 2 (להלן: המערערת ) מהווה הענקה אסורה ולפיכך בטלה.

2.

זו תמצית העובדות הצריכה לענייננו : תחילתו של הליך פשיטת הרגל ביום 23.4.2006 עת הגיש החייב בקשה לצו כינוס לנכסיו. ביום 30.10.2006 ניתן צו כינוס לנכסיו וביום 10.6.2012 הוכרז פושט רגל. כנגד החייב הוגשו חמש תביעות חוב בסך כולל של כמיליון ₪. ביום 12.4.2003 - שלוש שנים לפני שהגיש החייב את בקשתו לצו כינוס - חתם החייב על תצהיר לפיו העביר את זכויותיו בדירת המגורים למערערת ללא תמורה. דירת החייב והמערערת נרכשה בשנת 1995 ונרשמה עם רכישתה על שם שניהם בחלקים שווים. יצוין, כי כפי שעולה מטענות המערערת, המערערת והחייב נישאו לאחר שאחותה של המערערת שהייתה נשואה קודם לכן לחייב נרצחה והותירה אחריה תינוק בן מספר חודשים, והמערערת נישאה לחייב בשל נוהג קיים בחברה הערבית לחיות חיים זוגיים לצורך טיפול בתינוק. נישואי השניים לא צלחו והם נפרדו בטרם החל הליך פשיטת הרגל.

3.

בית המשפט המחוזי (השופט ד' חסדאי ) קיבל את בקשת הנאמן וקבע כי העברת זכויותיו של החייב בדירה מהווה הענקה אסורה לפי סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ) ולפיכך בטלה. בית המשפט קבע כי הנאמן הוכיח כי בעת העברת הזכויות היה החייב חדל פירעון, וזאת בהתבסס על הצהרתו של החייב בעת הגשת הבקשה לצו כינוס שממנה עלה כי בעת הגשת הבקשה נפתחו כנגד החייב 15 תיקים בהוצאה לפועל וסכום הנשייה הכולל היה כ- 1.9 מיליון ₪; ומנגד, לא הביאו החייב והמערערת כל ראיה לסתור זאת. בנוסף, דן בית המשפט בטענת המערערת לפיה הדירה נרכשה כולה מכספים שגייסו הוריה והיא נועדה אך ורק לה כך שוויתורו של החייב היה מתבקש בנסיבות הענין. בית המשפט שמע עדויות ביחס לטענה זו וקבע כי מבין העדויות עלו סתירות ותמיהות שונות. כן קבע בית המשפט כי אין בטענה כדי להוביל למסקנה לפיה לחייב לא היו זכויות בדירה ולפיכך אין מדובר בהענקה, וזאת בין היתר בהסתמך על כך שהחייב היה צד להסכם הרכישה ושמו נרשם כבעל זכויות בטאבו. לבסוף, דחה בית המשפט את טענת המערערת לתחולתם של החריגים הקבועים בסעיף 96(ג)(2) ו- (3) לפקודה.

4.

על החלטה זו הגישו החייב והמערערת ערעור לבית משפט זה, ובצדו בקשת המערערת שלפני לעיכוב ביצוע הליכי מימוש הדירה. בבקשה נטען הן כי סיכויי הערעור להתקבל הם טובים והן כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המערערת באשר הדירה היא מקום מגוריה היחיד.

5.

הנאמן סבור כי דין הבקשה להידחות. ראשית נטען כי סיכויי הערעור הם קלושים, שכן טענות הערעור אינן אלא טענות המופנות כנגד קביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. ושנית, נטען כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המערערת שכן לפי חקירה שנערכה בסמוך למועד הגשת הבקשה לבית המשפט המחוזי לביטול הענקה, המערערת כלל לא גרה בדירה אלא בבית הוריה בלוד.

6.

בהמשך לטענתו האחרונה של הנאמן לפיה המערערת לא מתגוררת בדירה, אפשרתי לנאמן להציג תימוכין לטענה, ולמערערת הזדמנות להתייחס לכך. בהודעה שהגיש הנאמן פירט כי בינואר 2015 התקיימה חקירה במסגרתה נערכו שני ביקורים בדירה, ובשניהם התברר כי הדירה עומדת ריקה. חקירה עדכנית נערכה ביום 2.11.2017, יום לאחר מתן החלטתי. במאמר מוסגר יוער, כי בנסיבות הענין ספק בעיניי אם עריכת חקירה במועד הנוכחי היא לגיטימית, שכן הנאמן נדרש להציג תימוכין לטענתו, והנחתי הייתה כי מדובר בראיות המצויות בידיו במועד שבו נטענה הטענה. מכל מקום, במסגרת חקירה זו תוחקר אחד השכנים, קרוב משפחתה של המערערת, שמסר כי המערערת לא מתגוררת בדירה מזה שנים וכי בנה מתגורר בה. ואכן בביקור שנערך בדירה פגש החוקר בבנה של המערערת.

7.

המערערת התייחסה להודעתו של הנאמן, והסבירה כי במועד החקירה הראשונה הייתה הדירה בשיפוצים והמערערת אכן לא התגוררה בה, באופן זמני. כן נטען כי לאחר שהסתיימו השיפוצים, בחודש מאי 2016, חזרה המערערת להתגורר בדירה, והיא גרה בה יחד עם בתה הצעירה ובנה - בו פגש החוקר - ואשתו הטרייה. אשר לשכן שמסר כי המערערת לא מתגוררת בנכס שנים, נטען כי הלה עבר להתגורר בעצמו בשכירות בבנין אך לפני שנה ושלושה חודשים, והדבר נתמך בתצהיר מטעם בעלת הבית המשכירה לו את דירתו. כן צורפו תצהירים של שכנים המצהירים כי המערערת גרה בדירה.

8.

להשלמת התמונה יצוין כי גם כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר ) הגיש תשובתו לבקשה לעיכוב ביצוע. הכנ"ר תומך בעמדתו של הנאמן וסבור כי דין הבקשה להידחות . כן הוסיף הכנ"ר כי כשמדובר בהעברת זכויות במקרקעין במסגרת הליך פשיטת רגל אין להורות כענין של ברירת מחדל על עיכוב ביצוע, שכן במכירת בית מגורים במסגרת הליך פשיטת רגל ממילא נדרש בית המשפט לשאלת קיומו של דיור חלופי מכוח סעיף 86א(א) לפקודה.

דיון והכרעה

9.

לאחר עיון הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. כידוע, על המבקש לעכב ביצוע החלטה או פסק דין להראות הן כי לערעורו יש סיכוי להתקבל והן כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו; ובענייננו, עמדה המערערת בנטל זה.

10.

אפתח בסיכויי הערעור. בניגוד לטענות הנאמן והכנ"ר איני סבור כי סיכויי הערעור להתקבל הם קלושים. ראשית, העובדה כי מדובר בערעור המופנה כנגד קביעות עובדתיות אין בה כשלעצמה כדי להוביל למסקנה כי הערעור נעדר כל סיכוי. אמת, הלכה היא כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעות עובדתיות שקבעה הערכאה הדיונית; אולם בין נטייה זו לבין המסקנה כי הערעור נעדר כל סיכוי - רב המרחק. שנית, בנסיבות המקרה הקונקרטי, איני סבור כי ניתן לומר בביטחון כי סיכויי הערעור הם נמוכים כלל ועיקר. בענין זה אסתפק בשתי הערות בלבד:

האחת, קביעתו של בית המשפט כי הנאמן הוכיח כי החייב היה חדל פירעון בעת ההענקה אינה בהכרח נקיה מספקות, ולכל הפחות היא דורשת עיון בחומר הראיות. בהחלטת בית המשפט נכתב כי הנאמן תמך טענתו זו בהצהרת החייב שניתנה במועד הגשת בקשתו לצו כינוס, והיא כללה התייחסות לחובותיו במועד הגשת הבקשה . ההצהרה אינה מונחת לפני ולכן הדברים אמורים בזהירות המתבקשת, אך ברי כי על מנת להוכיח שהחייב היה חדל פירעון במועד ההענקה אין להסתפק בראיה המציגה את סך חובותיו במועד הגשת הבקשה לצו כינוס, להבדיל כמובן ממועד ההענקה. עוד בהקשר זה יצוין, כי החייב אף העיד בחקירתו כי בהחלט ייתכן שהיו לו חובות במועד ההענקה, אך חובות אלה היו חובות רגילים הקיימים בבתי עסק רבים.

הערה שניה מתייחסת לניתוח של בית המשפט את טענת החייב והמערערת כי הדירה נרכשה מכספים שגייסו הוריה והייתה למעשה שלה, ולמשקל שיש ליתן לטענה זו במכלול הנסיבות. כאמור, בית המשפט קבע כי אין בטענה כדי להראות שהחייב לא היה בעל זכויות בדירה (ולפיכך ברי כי בוצעה הענקה). ואולם, גם אם כך הוא, ייתכן שהיה מקום ליתן ביטוי לטענה בבחינת החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה. בית המשפט קבע כי החריג לא מתקיים משום שהחייב העביר את זכויותיו ללא תמורה, כפי שעולה מתצהיר ההענקה מיום 12.4.2003; אך ייתכן כי היה מקום ליתן משקל לכך שהדירה נרכשה מכספי המערערת, בנסיבות שהובילו מלכתחילה ליצירת הקשר הזוגי בין המערערת לחייב, וכי על כן ויתורו של החייב על זכויותיו איננו באמת ויתור ללא תמורה.

11.

ומכאן למאזן הנוחות. עסקינן בדירת מגורים. כידוע, הנטייה המובהקת בפסיקה היא להורות על עיכוב ביצוע החלטה המאפשרת לממש דירת מגורים בשל הנזק הבלתי הפיך שייגרם למבקש המתגורר בדירה. בענייננו, לולא טענת הנאמן כי המערערת לא מתגוררת בדירה ברי כי היה מקום להיעתר לבקשתה כמעט אך בשל כך בלבד (כמובן בכפוף לקיומו של סיכוי כלשהו לערעור). אולם, בשל טענת הנאמן אפשרתי לצדדים להציג תימוכין לטענותיהם. ואמנם, גם לאחר שעיינתי בחומר שהונח לפני, נחה דעתי כי הכף נוטה במובהק לטובת המערערת. ראשית, הסבריה של המערערת לגבי הממצאים שעלו מדו"ח החקירה מחודש ינואר 2015 הם סבירים ובהחלט מתקבלים על הדעת. ושנית, דווקא דו"ח החקירה האחרון מיום 2.11.2017 מלמד בעליל על כי הדירה משמשת למגורי המשפחה; ובהקשר זה אין זה משנה לדעתי אם המערערת היא שגרה בדירה או שמא בנה - להבדיל למשל משוכר סתם - מתגורר בה בלעדיה. העיקר הוא, כי אי היעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע פירושה פינוי מי מבני המשפחה מהדירה, וזאת אף שייתכן כי בסופו של יום ייקבע בערעור כי הדירה שייכת כולה למערערת (וודאי שאין כל מניעה שהיא תחליט לתת לבנהּ להתגורר שם בלעדיה).

12.

לפני סיום ראיתי להעיר עוד הערה אחת, וזאת בהתייחס לטענתו של הכנ"ר כי אין להיעתר לבקשה גם משום שממילא יידרש בית המשפט במסגרת מכירת הדירה לשאלת קיומו של דיור חלופי בהתאם לסעיף 86א(א) לפקודה. להשקפתי, גם בהינתן שבית המשפט של פשיטת רגל רשאי (ולא חייב) להתנות את מכירת הדירה בקיומו של דיור חלופי, אין בכך כדי לשנות את הכלל, כי באופן עקרוני יש מקום להורות על עיכוב ביצוע החלטה או פסק דין המאפשרים לממש דירת מגורים. והטעם לכך הוא ידוע: בניגוד למקרקעין סתם, דירת מגורים היא בעלת ערך שאיננו רק כלכלי עבור בעליה. מעבר לכך, אין להקל ראש במשמעות של הוצאת אדם מביתו וזאת בהינתן שההכרעה בענין נתונה עוד לשינוי. על כן, כאשר בהליך ביניים עסקינן, ככלל ובהעדר טעמים מיוחדים, נוטה הכף בבירור אל עבר השארתו של אדם בביתו (טל חבקין וחמי בן-נון הערעור האזרחי 374-372 (מהדורה שלישית, 2012) והאסמכתאות המובאות שם) .

13.

סוף דבר : הבקשה מתקבלת. עד להכרעה בערעור לא תיעשה כל דיספוזיציה בדירת המגורים מושא הערעור. הנאמן יישא בהוצאות המערערת בסך 2,000 ₪.