ע"א 7525/12 אברהם לאלו ואח' נ. עמירם בר נהור

בפניי בקשה לדחיית חלק מן הערעור על הסף.

1.

המערערים הגישו נגד המשיב תביעה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בגדרה עתרו לסעד הצהרתי לפיו נתונה להם זכות בעלות בנכס מקרקעין ולהורות לרשם המקרקעין לרשום אותם כבעליו (להלן: הסעד ההצהרתי ). כן עתרו המערערים לביטול צו מניעה קבוע אשר ניתן ביום 18.5.1992 האוסר על עריכת עסקאות ביחס לאותו הנכס (להלן: סעד צו המניעה ).

המשיב הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי, העדר עילה והעדר יריבות, ובמקביל הגישו המערערים בקשה מטעמם להפסקת התובענה על מנת שתתאפשר להם הגשתה של תובענה חדשה בה יעתרו לאותם הסעדים.

ביום 10.9.2012 ניתנו על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופטת א' כהן) החלטות בבקשות הנזכרות: תחילה דחה בית המשפט את בקשת המערערים להפסקת התובענה בציינו כי המערערים מבקשים למעשה "לעקוף" את הקשיים שהתגלו בניהול התובענה בדרך של הפסקתה והגשת תובענה חדשה. כן ציין בית המשפט כי הבקשה לסילוק על הסף "בשלה למתן החלטה" ותינתן בה החלטה (להלן: ההחלטה בבקשה להפסקת התובענה ). ואכן באותו היום ניתנה החלטה נוספת ובה קיבל בית המשפט בחלקה את הבקשה לסילוק התובענה על הסף בקובעו כי "עילת התביעה בנוגע לביטול צו המניעה התיישנה" ועל כן היא נדחית. אשר "לעילה שעניינה במקרקעין" קבע בית המשפט כי תקופת ההתיישנות הרלבנטית היא חמש-עשרה שנים בהיות המקרקעין בלתי מוסדרים במועד הרלבנטי, אך כי אין מקום לדחות את התביעה בעניין זה על הסף (להלן: ההחלטה בבקשה לסילוק על הסף ).

הערעור שבכותרת מופנה כלפי שתי החלטות אלו.

2.

בבקשה שבפניי טוען המשיב כי יש לדחות את החלק בכתב הערעור המופנה כלפי ההחלטה בבקשה להפסקת התובענה. המשיב מציין כי החלטה זו היא "החלטה אחרת", וכי לא ניתן לקבל את עמדת המערערים כפי שצויינה בהודעה שהגישו ולפיה נתונה להם זכות לערער על אותה החלטה מכוח תקנה 411 ל תקנות סדר הדין האזרחי , תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ). לטענת המשיב הבקשה לעניין הפסקת התובענה לא נגעה לביטול צו המניעה והיא הוגשה רק לעניין "העילה שבמקרקעין" ונוכח עמדתו של בית המשפט קמא כפי שהביע אותה בדיון שהתנהל בפניו ולפיה תקופת ההתיישנות הקובעת לעניין זה היא חמש-עשרה שנים. לטענת המשיב היות ומדובר בהחלטה אחרת אשר ניתנה באופן מובחן ונפרד מפסק הדין החלקי, ניתן היה לערער עליה ברשות בלבד, בהדגישו כי "המבחן הקובע הוא באם נתנו שתי ההחלטות הרלוונטיות במאוחד".

המערערים טוענים כי יש לדחות את הבקשה, והם מציינים כי בקשתם להפסקת התובענה הוגשה בעקבות הליכי הסדר במקרקעין שנערכו בעת שהתביעה היתה תלויה ועומדת בבית המשפט קמא וכי בין שתי ההחלטות שניתנו על ידי בית המשפט ישנה זיקה ישירה וקשר "בל ינתק". עוד טוענים המערערים כי בניגוד לעולה מן ההחלטה בבקשה לסילוק על הסף ומטענות המשיב תביעתם לא כללה שתי עילות תביעה אלא עילה אחת בגדרה נתבקשו שני סעדים. לחלופין טענו המערערים כי יש לראות את הערעור שהוגש ביחס להחלטה בבקשה להפסקת התובענה כבקשת רשות ערעור והם הדגישו בהקשר זה כי הגישו את ההליך בתוך 30 ימים ממועד מתן ההחלטות.

3.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה.

כעולה מן האמור הצדדים אינם חלוקים לעניין סיווגן של ההחלטות נשוא ההליך - ההחלטה בדבר הפסקת התובענה היא בגדר "החלטה אחרת" (ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 764 (מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין, 1995)), בעוד שההחלטה בבקשה לסילוק על הסף כורכת בחובה הן "פסק דין חלקי" - וזאת לעניין דחיית התובענה ככל שהיא נוגעת לסעד צו המניעה - והן החלטה אחרת לעניין תקופת ההתיישנות הרלבנטית לעניין הסעד ההצהרתי.

המערערים מפנים כאמור את הערעור כלפי שתי החלטות אלו, ומוקד המחלוקת הוא בשאלה האם בגדר הערעור על פסק הדין החלקי היו המערערים רשאים לערער גם על ההחלטה האחרת אשר בה נדחתה הבקשה להפסקת התובענה.

המשיב טוען כי מן העובדה שבית המשפט בחר לפצל את ההחלטה לשתי החלטות שונות נובעת המסקנה כי ההחלטה בבקשה לסילוק התביעה על הסף לא "בלעה" את ההחלטה לעניין הפסקת התובענה, ומכאן כי לא נתונה למערערים זכות ערעור על האחרונה. לגישתי דין טענה זו להידחות.

4.

אכן, לא אחת נקבע ביחס להחלטה הכוללת בחובה הכרעה שסיווגה "פסק דין" יחד עם הכרעה שסיווגה "החלטה אחרת" כי:

"הכלל הוא שערעור על כל אחד מרכיבי ההכרעה, כולל 'ההחלטה האחרת', ייעשה על דרך ערעור בזכות. כלומר, גם כאשר ההשגה הערעורית היא על רכיב הכרעה שמחייב בקשת רשות ערעור אילוּ עמד בפני עצמו, הרי כאשר אותו רכיב הוא חלק מפסק דין, נתונה לגביו זכות ערעור" (רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 8 (26.10.2011), והאסמכתאות המובאות שם).

ואולם, איני סבורה כי המסקנה הנגזרת מהלכה זו היא כי כל אימת שניתנים על ידי בית המשפט "פסק דין חלקי" ו"החלטה אחרת" באופן נפרד מתחייבת המסקנה אותה מבקש המשיב ללמוד, כי ההחלטה האחרת לא נבלעה בפסק הדין החלקי, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו לפי מהותם של דברים.

תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט...". דהיינו, זכות הערעור על פסק הדין "טומנת בחובה גם את זכות הערעור על כל החלטות הביניים שניתנו לפני מתן פסק הדין במהלך ההתדיינות" (ראו מיכאיל קרייני "תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי - גבולות ככבישתה של אופציית הערעור על החלטות ביניים" משפטים כט 139, 170 (תשנ"ח)). כלל זה אשר נועד לשמור על זכותו של בעל דין לערער בסיומו של ההליך על כל ההחלטות אשר ניתנו במהלך ההתדיינות ( שם , 144) חל על פי תכליתו ועל פי הגיונם של דברים גם לגבי פסק דין חלקי - שהינו כפסק דין לכל דבר ועניין, והמבחן המכריע בהקשר זה הוא האם החלטת הביניים מתייחסת לנושא פסק הדין החלקי, אז ניתן לערער עליה יחד עם הערעור עליו, או שמא אין היא מתייחסת אליו, אז יש להגיש בקשת רשות ערעור נפרדת או לערער עליה לאחר מתן פסק הדין הסופי בהליך (ראו והשוו ע"א 331/89 השקעות וניהול בתי מלון מ. קסוטו בע"מ נ' מלון רם ירושלים , פ"ד מה(1) 871, 874 (1991)).

עיון בבקשה להפסקת התובענה שהגישו המערערים מלמד כי הם ביקשו למשוך את התובענה כולה ולהגיש תובענה חדשה ביחס לשני הסעדים שהתבקשו על ידם - הן הסעד ההצהרתי והן זה הנוגע לביטול צו המניעה, וכי טענת המשיב לפיה הבקשה התייחסה לסעד הראשון בלבד אין לה אחיזה בלשון הבקשה להפסקת התובענה. אדרבא. המערערים ציינו בבקשתם כי הבקשה מוגשת נוכח דברי בית המשפט בדיון "שהביע דעתו כי התביעה לעניין ביטול צו המניעה התיישנה" (סעיף 8 לבקשה) וכי הם מבקשים להגיש תובענה חדש ביחס לשני הסעדים האמורים. לאותה מסקנה מובילה העובדה שלו הבקשה להפסקת התובענה היתה מתקבלת בקשת המשיב לסילוק ההליך על הסף - ובתוך כך בקשתו לדחיית התביעה בעניין צו המניעה - היתה מתייתרת, וגם מכך ניתן ללמוד כי ההחלטה לעניין הפסקת התובענה היוותה תחנה בדרך למתן פסק הדין החלקי. לפיכך סבורני כי יש לקבל את עמדת המערערים לפיה הם היו רשאים לכרוך בגדר הערעור על פסק הדין החלקי שניתן בעקבות הבקשה לסילוק על הסף ערעור על ההחלטה בבקשה להפסקת התובענה.

הבקשה לדחיית חלק מן הערעור נדחית אפוא. המשיב יישא בהוצאות המערערים בגין הבקשה שבפניי בסך של 2,000 ש"ח.

החלטה זו תתויק בתיקי השופטים.