ע"א 7521/12 אושרת שקואי נ. קופת חולים כללית

בפניי בקשה למחיקת ערעור שכנגד.

1.

המערערת הגישה בבית המשפט המחוזי מרכז תביעה נגד המשיבות בה טענה כי המשיבות התרשלו באיבחון מחלה ממנה היא סובלת וכן בטפול שהוענק לה לאחר שזו נתגלתה. המשיבה 2 הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות ובקשתה התקבלה בחלקה ב"החלטה ופסק דין חלקי" מיום 11.9.2012, כך שהתביעה לעניין ההתרשלות בגין איחור באבחון המחלה נדחתה על הסף, אך לעניין ההתרשלות בטיפול הרפואי שניתן למערערת נותרה התביעה על כנה ונקבע כי טענות הצדדים שמורות להם לדיון בה לגופה.

המערערת הגישה ערעור על דחיית תביעתה לעניין האיחור באיבחון המחלה, ומשזה הוגש הגישה המשיבה 2 ערעור שכנגד על חלקה השני של ההחלטה, קרי, על דחיית בקשתה לדחיית התביעה על הסף לעניין ההתרשלות בטיפול הרפואי.

2.

בבקשה שבפניי טוענת המערערת כי יש למחוק את הערעור שכנגד על הסף וזאת משני טעמים: ראשית, הערעור שכנגד מופנה כלפי "החלטה אחרת" ועל כן אם חפצה היתה המשיבה 2 להשיג על ההחלטה היה עליה להגיש בקשה למתן רשות ערעור בתוך המועד הקבוע לכך בדין; ושנית, הערעור שכנגד אינו מופנה כנגד "אותו עניין" אשר עליו נסב הערעור העיקרי.

המשיבה 2 מצידה טוענת כי לעניין ערעור שכנגד לא חלה הוראת הדין לפיה על "החלטה אחרת" יש להגיש בקשת רשות ערעור (סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט )), וכשם שבעל דין המבקש להשיג על החלטה הכורכת "פסק דין" ו"החלטה אחרת" רשאי להגיש ערעור בזכות על שני חלקיה, כך יש לנהוג גם לעניין הגשתו של ערעור שכנגד. עוד טוענת המשיבה 2 כי על פי המבחנים הנוהגים לעניין זה יש לומר כי בין נושא הערעור ובין נושא הערעור שכנגד קיימת זיקה, וכי ההפרדה אותה מבקשת המערערת לערוך הינה מלאכותית שכן יש להביט על שאלת איבחון המחלה ועל שאלת הטיפול הרפואי כמקשה אחת. המשיבה 1 הצטרפה לטיעוניה של המשיבה 2.

3.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

כמתואר החלטת בית המשפט קמא כורכת הן "פסק דין חלקי" - וזאת לעניין דחיית התביעה בכל הנוגע להתרשלות הנטענת באיבחון המחלה - והן "החלטה אחרת" - לעניין הותרת התביעה על כנה בכל הנוגע להתרשלות הנטענת בטיפול הרפואי שהוענק למערערת. על כן עמדה למערערת זכות לערער על ההחלטה בכל הנוגע לדחיית התביעה בחלקה, ועל כך אין חולק. עולה השאלה האם משהגישה המערערת ערעור כאמור קנתה לעצמה המשיבה 2 זכות להגיש ערעור שכנגד על חלקה השני של ההחלטה, דהיינו על ה"החלטה האחרת", אשר ככלל הדרך להשיג עליה היא בהגשתה של בקשה למתן רשות ערעור.

כידוע לאחר שניתן פסק דין בתובענה רשאים בעלי הדין להגיש ערעור על כל "החלטה אחרת" אשר "לא ערערו" עליה וניתנה לאורך חייו של ההליך (ראו תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ); רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר , פ"ד נח(1) 854 (2003); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 238-239 (2012) (להלן: בן-נון וחבקין )). כלל זה חל גם לעניין השגה על "פסק דין חלקי" אשר בגדרה ניתן להשיג גם על החלטות ביניים, ככל שאלה מתייחסות לנושא פסק הדין החלקי ו"נבלעו" בו (ראו ע"א 7525/12 לאלו נ' בר נהור , פסקה 4 (21.4.2013), ועוד נפסק כי כאשר ניתנת החלטה הכורכת יחדיו "פסק דין" ו"החלטה אחרת" הרי שהערעור עליה, על כל מרכיביה, נעשה בדרך של הגשת ערעור בזכות (ראו: רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 8 (26.10.2011); רע"א 1963/13 אמיר דוק, עו"ד, מנהל מיוחד נ' מגא בטון 2011 בע"מ , פסקה 18 (7.7.2013); יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 760 (מהדורה שביעית, 1995)). ואולם, בכל אחד ממקרים אלו הנחת המוצא היא כי נתונה לבעל הדין זכות ערעור על פסק הדין, והשאלה התעוררה לעניין אפשרותו של זה להשיג על "החלטות אחרות" אשר ניתנו לפני וביחד עם פסק הדין, ובלשונו של המלומד זוסמן "ערעור שהוגש על פסק הדין, מכוח זכות , מאפשר למערער להשיג על פסק הדין לכל אורך החזית" ( שם . ההדגשה הוספה). שונים הם הדברים בענייננו עת מבקשת המשיבה 2 להשיג על "החלטה אחרת" לבדה, מקום בו לא עמדה לה לכתחילה הזכות לערער על פסק הדין החלקי שניתן על ידי בית המשפט קמא.

בהקשר זה יש לשוב ולהזכיר מוש כלות יסוד לפיהן זכות הערעור אינה זכות קנויה וכי עצם קיומה וגבולותיה נובעים מן החוק ונקבעים בו (ראו: בר"ם 4057/05 קופרמן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, השומרון (24.6.2007); ע"פ 426/87 שוקרי נ' מדינת ישראל , פ"ד מב(1) 732, 735 (1988)). לעניין זכות הערעור הקבועה בסעיפים 41 ו-52 לחוק בתי המשפט נקבע בפסיקה כי תנאי לקיומה הוא "כי ההליך השיפוטי יסתיים בהכרעה שיפוטית הפוגעת בזכות ההופלדיאנית של בעל-הדין" (ראו: ע"א 1946/01 הקרן לטיפול בחסויים נ' האפוטרופוס הכללי , פ''ד נו(3) 311, 315-316 (2002) (להלן: עניין הקרן לטיפול בחסויים ); בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית המשפט השלום החדרה, השופט ע' שרון , פ"ד נב(3) 721, 741-742 (1998)). מבחן זה, של הפגיעה בזכות הופלדיאנית, חל גם לעניין הגשתו של ערעור שכנגד, המהווה ערעור לכל דבר ועניין (ראו עניין הקרן לטיפול בחסויים , 316; ע"א 3932 /13 פלוני נ' פלוני

(2.7.2013)), ובהתאם אכן קבעו רשמי בית משפט זה כי "בהעדר זכות ערעור - אין גם זכות להגיש ערעור שכנגד" (רע"א 1763/13 ימין נ' קן-תור , פסקה 8 (25.7.2013). כן ראו: בש"ם 7572/10 מדינת ישראל, צבא הגנה לישראל, מדור תשלומים לוי (8.11.2010); ע"א 3103/11 רוזנברג נ' בולוס גד תיירות ומלונאות בע"מ (1.12.2011)).

יוער כי לא ניתן לקבל את הטענה שהעלתה המשיבה 2 בעניין זה ולפיה הוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט נסוגה מפני הוראת תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, כך שבכל הנוגע להגשת ערעור שכנגד כלל אין בוחנים האם זה נסב על "החלטה אחרת" או על "פסק דין" ודי בכך שהערעור שכנגד הינו בעל זיקה מספקת לערעור העיקרי. דומה כי בטענה זו התהפכו לה למשיבה 2 היוצרות שכן בהחלתו של "מבחן הזיקה" אותו התוותה הפסיקה לעניין הגשת ערעור שכנגד מכוח תקנה 434 הנ"ל נקודת המוצא היא כי עומדת למשיב בערעור העיקרי זכות ערעור על ההחלטה. ובמילים אחרות, "מבחן הזיקה" נועד לסייג את הזכות להגיש ערעור שכנגד ולהגבילו לעניין המצוי בזיקה לערעור העיקרי, ואין בו ליצור זכות ערעור מקום בו זו לא הוקנתה על פי הדין.

במקרה דנן לא עמדה למשיבה 2 זכות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא שכן בכל הנוגע לפסק הדין החלקי בו נדחתה התובענה על הסף ביחס להתרשלות הנטענת באיבחון המחלה ניתן לה מבוקשה במלואו, ומכאן כי לא נפגעה כל זכות שלה; ואילו חלקה השני של ההחלטה בה נדחתה הבקשה לדחיית התביעה על הסף ביחס להתרשלות הנטענת בטיפול הינו "החלטה אחרת" מובהקת שהרי הדיון בעניין טרם הסתיים. בנסיבות אלו ובשים לב לאמור לעיל, לא היה בידי המשיבה 2 לקנות לעצמה זכות ערעור יש מאין מכוח הגשת הערעור על ידי המערערים.

4.

בבחינת למעלה מן הנדרש אוסיף כי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם תכליתו של מוסד הערעור שכנגד.

הערעור שכנגד נועד לאפשר למשיב בערעור, שאולי היה מוכן להשלים עם פסק הדין שניתן בעניינו, להשיג עליו משהסתבר לו כי יריבו ערער עליו. על כן, כך נפסק:

"בעצם האפשרות להגיש ערעור שכנגד מוענקת פריבילגיה למי שיכול היה לערער בערעור ראשי

ולא עשה כן, לחרוג מפרקי הזמן הקצובים לו להגיש ערעור רגיל, ופריבילגיה זו מהווה גם כעין שוט כלפי הצד שכנגד החפץ בהגשת ערעור ראשי מצידו" (בש"א 3868/90

יעד אלקטריק שירות ובצוע עבודות חשמל בע"מ נ' לה טלמכניק אלקטריק ס.א., פ"ד מה(1) 256, 263 (1990) [הדגשה הוספה]).

ככזה מקדם מוסד זה את התכלית של מניעת ריבוי הליכים, שכן הוא מבטיח לבעלי דין המוכנים להשלים עם פסק-הדין ולוותר על הליך ערעורי שיוכלו לחזור בהם אם הצד שכנגד יבחר לצאת להתדיינות נוספת, ובנוסף הוא מעמיד לפני בעל-דין השוקל לערער את הסיכון כי הצד שכנגד לא יהא כבול בוויתורו (ראו בן-נון וחבקין , 408-409).

הרחבת האפשרות למשיב אשר לא עומדת לו הזכות לערער על "פסק הדין" להשיג בדרך של ערעור שכנגד על "החלטה אחרת" לבדה אינה עונה על אותן תכליות, שכן הוא מבקש לקנות את זכותו לערער על ההחלטה רק מכוח העובדה שיריבו הגיש ערעור, כך שאין מדובר בדחיית המועד להגשת הליך ערעורי, כפי שנועדה תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי לקבוע, כי אם ביצירתה של זכות ערעור יש מאין. כמו כן, מתן אפשרות להשיג על "החלטה אחרת" במסגרת ערעור שכנגד בנסיבות המתוארות לא יוביל בהכרח לצמצום התדיינויות שהרי באותו הקשר המשפט טרם הסתיים, ומאותו הטעם מהמתנתו של בעל דין עד אשר יוגש ערעור על פסק הדין (החלקי) לא ניתן ללמוד על כך שהשלים עם "ההחלטה האחרת" שניתנה בעניינו - אלא אם יוגש ערעור על פסק הדין - שהרי בכל מקרה וגם אם לא השיג עליה עד להגשת הערעור על פסק הדין (החלקי) רשאי הוא להשיג על עליה עם סיומו של המשפט.

5.

מכל הטעמים האמורים לעיל מסקנתי היא כי לא עמדה למשיבה 2 הזכות להגיש ערעור שכנגד על "ההחלטה האחרת" הכלולה בהחלטת בית המשפט קמא, ונוכח מסקנה איני נדרשת להכריע במחלוקת שהתעוררה בין הצדדים לעניין מידת הזיקה שבין הערעור והערעור שכנגד.

הבקשה מתקבלת אפוא, והערעור שכנגד נמחק.

מובן כי במסקנה זו אין כדי למנוע מן המשיבה 2 הגשתה של בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על ה"החלטה האחרת" דנן, וזאת מבלי להביע כל עמדה ביחס לסיכוייה של בקשה כזו להתקבל.

המשיבה 2 תישא בהוצאות המערערת בסך של 2,500 ש"ח.