פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
1963/13
לפני:
כבוד השופט נ' סולברג
המבקשים:
1. אמיר דוק, עו"ד – מנהל מיוחד
2. יעקב ליאון, עו"ד – מנהל מיוחד
3. שלומית ארליך, עו"ד – מנהלת מיוחדת
נ ג ד
המשיבים:
1. מגא בטון 2011 בע"מ
2. כונס הנכסים הרשמי
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בפר"ק 17394-07-11 מיום
11.2.2013 שניתנה על-ידי סגן הנשיאה, השופט א' שילה
בשם המבקשים:
בעצמם
בשם המשיב 1:
עו"ד שי אביטן
בשם המשיבה:
עו"ד מיכל דלומי
החלטה
1.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בפר"ק 17394-07-11 (סגן הנשיאה, השופט א' שילֹה ) מיום 11.2.2013 במסגרתה נדחתה חלקית בקשת המנהלים המיוחדים להורות למשיבה 1 לשלם לחברת ביוטמאט 1991 בע"מ (בפירוק) (להלן: החברה ) תשלום בשווי סכומי הכסף שבהם נשאה החברה בגין סיום העסקת העובדים שהועמדו לרשות המשיבה 1, וכן תשלום המשקף דמי שימוש ראויים בגין השימוש ברכבי החברה.
עיקרי העובדות
2.
ביום 3.6.2011, לאחר שהחברה הגיעה לכדי סף חדלות פרעון, נחתם בין החברה לבין המשיבה 1 הסכם קבלנות לתפעול מפעל בטון (להלן: ההסכם ), במסגרתו התחייבה החברה לספק למשיבה 1 שירותי תפעול, לרבות העמדת עובדי החברה לשירותה, למשך שלושה חודשים. סעיף 9 להסכם קבע כי המשיבה 1 מתחייבת בתמורה לקיום התחייבויותיה של החברה לשאת בתשלום "דמי הפעלה", קרי – "דמי הפעלה אשר יחושבו לפי בסיס של קוסט + 10%, כאשר ה'קוסט' מהווה את סיכום עלויות הוצאות התפעול הישירות..." . הוצאות התפעול הישירות לפי סעיף 1.2 להסכם הן "כל התשלומים וההוצאות שיידרשו לתפעול מפעל הבטון ובכלל זה, משכורות העובדים, תשלומים לעובדים מכל מין וסוג, לרבות תשלומים והטבות סוציאליות, תשלומי חובה ממשלתיים החלים על העסקת העובדים, שמירה, וכל תשלום אחר הדרוש באופן ישיר לתפעול מפעל הבטון" .
סעיף 6 להסכם (" אי תחולת יחסי עובד ומעביד ") קובע כי במהלך תקופת ההסכם, כל העובדים במפעל הבטון יהיו עובדי החברה בלבד וכי החברה פועלת כקבלן עצמאי, קרי – כל העובדים במפעל הבטון יֵחשבו כעובדים של המפעילה בלבד ולא יתקיימו בינם לבין המשיבה 1 יחסי עובד ומעביד.
3.
ביום 14.7.2011 ניתן צו לפירוק זמני של החברה. למרות שתקופת העסקת העובדים אמורה הייתה להימשך עד ליום 2.9.2011 (סעיף 4 להסכם), ביקשה המשיבה 1 להאריך את ההסכם בתקופה נוספת, והצדדים המשיכו לפעול על-פיו. ביום 4.1.2012 ניתן צו פירוק לחברה, והמפרקים הזמניים מונו כמנהלים מיוחדים. ביום 19.2.2012 הודיעה המשיבה 1 כי היא מעוניינת לסיים את הסכם התפעול ביום 2.3.2012, ומשכך להפסיק גם את העסקת העובדים. לאחר משא-ומתן בין הצדדים, שלחה המשיבה 1 הודעות על הפסקת עבודתם בתוך שלושים יום, קרי – עד ליום 6.4.2012.
4.
ביום 13.5.2012 פנו המנהלים המיוחדים במכתב דרישת תשלום אל המשיבה 1 בגין העסקת העובדים בחודש אפריל 2012 ובגין זכויות העובדים בעקבות סיום העסקתם בתוספת התקורה המוסכמת בשיעור של 10% ובצירוף מע"מ. ביום 23.5.2012 הועבר לקופת הפירוק סך של 52,562 ₪. ביום 17.6.2012 פנו שוב המנהלים המיוחדים אל המשיבה 1 בדרישה לתשלום יתרת הסכום המבוקש. ביום 22.6.2012 השיבה המשיבה 1 כי היא דוחה מכל וכל את דרישתם להעברת התשלום.
5.
ביום 29.11.2012 הגישו המנהלים המיוחדים לבית המשפט המחוזי, במסגרת הליכי פירוק החברה, "בקשה למתן הוראות" בשני נושאים נפרדים: האחד, שיפוי החברה בגין תשלומים אשר בהם נשאה החברה בשל סיום העסקת העובדים שהועמדו לרשות המשיבה 1 ופוּטְרו (להלן: הסוגיה הראשונה ); השני, תשלום דמי השימוש הראויים עבור השימוש בשני כלי הרכב שהושכרו לחברה בשלהי שנת 2010 על-ידי חברת אגוד ליסינג בע"מ, שבהם לפי הנטען עשתה המשיבה 1 שימוש שלא כדין (להלן: הסוגיה השנייה ).
6.
ביום 16.12.2012 הוגשה תגובת המשיבה 1 לפיה המחלוקת כלל אינה ראויה לבירור במסגרת של "בקשה למתן הוראות" , בין היתר, לנוכח העובדה כי לא הוגשו תצהירים כנדרש על מנת לאפשר עריכת בירור עובדתי של השאלות הטעונות הכרעה. באשר ל סוגיה הראשונה , טענה המשיבה 1 כי בהתאם להסכם התפעול העסיקה החברה את העובדים כקבלן עצמאי תוך נטילת אחריות מלאה בכל הקשור להעסקת העובדים ולסיום העסקתם, בעוד המשיבה 1 התחייבה להעביר לחברה את הוצאות התפעול הישירות, כהגדרתן בהסכם, במהלך מתן שירותי התפעול; לגבי ה סוגיה השנייה , טענה המשיבה 1 כי לא זו בלבד שלא עשתה שימוש בכלי הרכב טרם רכישתם, אלא שגם לוּ הייתה מידה של אמת בטענות המנהלים המיוחדים כי כלי הרכב היו בשימושה במהלך תקופת ההסכם, הרי שהחברה קיבלה ממנה דמי תפעול חודשיים שאמורים היו לגלם בין היתר גם תשלום זה.
החלטת בית המשפט המחוזי
7.
בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.2.2013 ביחס לשתי הסוגיות האמורות, נקבע כך:
"באשר למחלוקת בעניין קיום יחסי עובד מעביד: יפנו המנהלים המיוחדים לערכאה המוסמכת, היא בית הדין לעבודה [הסוגיה הראשונה, נ"ס].
באשר לכלי הרכב: אין מקום לחיוב המשיבה [1] בדמי שימוש, הן מן הטעם שהחברה עצמה לא נשאה מעולם בדמי שכירות בגינם, כאשר חובותיה כלפי חברת הליסינג נמחקו עקב מכירתם בין השאר למשיבה [1]... הן משום שהתשלום בגין השימוש בכלי הרכב נכלל ככל הנראה בתמורה ששילמה המשיבה [1] לחברה במסגרת הסכם התפעול שנכרת בין הצדדים [הסוגיה השנייה, נ"ס].
לנוכח האמור, לא מצאתי בסיס לבקשתם של המנהלים המיוחדים בעניין זה, והיא נדחית".
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.
תמצית נימוקי הבקשה
8.
המנהלים המיוחדים סבורים, ביחס ל סוגיה הראשונה , כי עומדת להם זכות ערעור על ההחלטה או למצער ערעור ברשות, ולמען הזהירות נקטו בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור. ביחס ל סוגיה השנייה , המנהלים המיוחדים טוענים כי מדובר בהחלטה סופית שלגביה נתונה להם זכות ערעור. בנסיבות אלה, הוגשה השגתם על החלטת בית המשפט המחוזי, שעניינה בשתי הסוגיות האמורות, על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור.
9.
לפי עמדת המנהלים המיוחדים, שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי בית הדין לעבודה הוא הערכאה המתאימה לדון בשאלת חבות המשיבה 1 בתשלומי העובדים שהועמדו על-ידי החברה. לדידם, נוכח העובדה כי החברה שבפירוק היא המעסיקה של העובדים ולא המשיבה 1, הרי שאין כלל מחלוקת בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד. המחלוקת היחידה מתמצית ביחס לפרשנות הנכונה שיש ליתן להסכם התפעול, קרי – תחולת סעיף השיפוי בהסכם התפעול.
10.
המנהלים המיוחדים טוענים כי "בקשה למתן הוראות" היא הדרך הנכונה להכרעה בשאלה האם הסכם התפעול מחייב את המשיבה 1 לשלם למנהלים המיוחדים את התשלומים המיועדים לעובדים בגין סיום העסקתם. לגישתם, אף אם העניין שבמחלוקת, קרי – הסוגיה הראשונה , מבחינה פורמלית, מצוי ברגיל בסמכות השיפוט של בית הדין לעבודה, ההלכה הפסוקה מורה כי האכסניה הנכונה לדון בסוגיות רבות, בין היתר מתחום משפט העבודה, היא על דרך הגשת "בקשה למתן הוראות" לבית המשפט של פירוק.
11.
באשר ל סוגיה השנייה , טוענים המנהלים המיוחדים כי החברה נשאה בדמי השכירות בגין כלי הרכב, שהרי חוב זה הוביל לכינוס הנכסים, למכירת כלי הרכב ולאי קבלת כל תמורה בגין מכירתם. לגישתם, רק חובות החברה שמעבר לתמורה שהתקבלה ממכירת כלי הרכב הם שנמחקו, בעוד חובות החברה עד לסכום השווה לתמורה שהתקבלה ממכירת כלי הרכב נפרעו. המנהלים המיוחדים מוסיפים ומציינים כי עיון בהסכם התפעול מעלה כי אין גם ממש בקביעה כי התמורה בגין דמי השימוש אכן הועברה במסגרת התמורה הכוללת לפי הסכם התפעול.
תמצית תגובת המשיבה 1
12.
לפי עמדת המשיבה 1, החלטת בית המשפט המחוזי סיימה באופן סופי את בירורה של ה "בקשה למתן הוראות"
ומבחינה זו יש לראות את החלטתו כ פסק דין
סופי שיש להשיג עליו בדרך של ערעור בזכות, ולא במתכונת של הגשת בקשת רשות ערעור. לדידה, משלא הוגש ערעור כאמור ומשחלף המועד להגשתו, אין מנוס אלא לדחות את הבקשה על הסף.
13.
לגוף העניין מוסיפה המשיבה 1 וטוענת כי החלטת בית המשפט המחוזי בדין יסודה. המשיבה 1 טוענת כי לא הוגשו תצהירים כמתחייב מסדרי הדין, ומשכך המנהלים המיוחדים לא הרימו את הנטל הראייתי הרובץ על כתפיהם. המשיבה 1 מציינת עוד כי המחלוקת בנסיבות דנן כלל אינה ראויה לבירור במסגרת של "בקשה למתן הוראות"
בין היתר לנוכח העובדה כי מדובר בבירור עובדתי מורכב המצריך הבאת ראיות ושמיעת עדויות בנוגע לפרשנות הסכם התפעול בין הצדדים ותנאיו.
14.
עיקר טענתה של המשיבה 1 ביחס ל סוגיה הראשונה מתמקד בכך שבהתאם להסכם התפעול, העסיקה החברה את העובדים, ובהמשך העסיקום המפרקים, כקבלן עצמאי תוך נטילת אחריות מלאה ובלתי מסוייגת בכל הנוגע להעסקת עובדי החברה ולסיום העסקתם. לפי עמדתה, לא הוטלו עליה במסגרת ההסכם הוצאות הכרוכות בסיום העסקת עובדי החברה וכל הוצאה נוספת או אחרת לבד מהוצאות התפעול הישירות במהלך תקופת התפעול.
15.
ביחס ל סוגיה השנייה , טוענת המשיבה 1 כי שני כלי הרכב כלל לא היו בשימושה טרם רכישתם, וכי המנהלים המיוחדים קיבלו תשלום מלא בהתאם לחשבונות הוצאות התפעול שעל פני הדברים היו אמורים לכלול ולגלם גם את דמי השימוש עבור שני כלי הרכב האמורים.
תמצית תגובת הכנ"ר
16.
לפי עמדת הכנ"ר, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו, ביחס ל סוגיה הראשונה הנוגעת לשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד, כי על המנהלים המיוחדים לנקוט בהליכים משפטיים בבית הדין לעבודה. לדידו, משקיימת מחלוקת בשאלה המקדימה על אודות זהות המעביד, אין מנוס אלא לקבוע כי המחלוקת תוכרע בבית הדין לעבודה, אשר לו הכלים המתאימים להגן על העובדים, פן יקפחו הסכמים חיצוניים וחילופי מעבידים את זכויותיהם.
17.
באשר ל סוגיה השנייה שעניינה במחלוקת על אודות דמי השימוש עבור שני כלי הרכב, טוען הכנ"ר כי מדובר במחלוקת עובדתית, וכי החלטת בית המשפט המחוזי ביחס אליה ניתנה לאחר שנפרשה לפניו התשתית הראייתית במלואה. בהקשר זה, מוסיף הכנ"ר ומפנה להלכה הפסוקה לפיה ערכאת הערעור ככלל לא תתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית. לגופם של דברים, מציין הכנ"ר כי החלטת בית המשפט המחוזי נסמכת על קביעות עובדתיות לפיהן החברה לא נשאה בדמי שכירות בגין כלי הרכב, כאשר חובותיה כלפי חברת הליסינג נמחקו וכי התשלום בגין השימוש בכלי הרכב נכלל בתמורה ששולמה במסגרת הסכם התפעול.
דיון והכרעה
18.
לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי הדרך הנכונה להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי, על שני העניינים הנכללים בה, היא באמצעות הגשת ערעור בזכות. הלכה פסוקה היא כי השגה על החלטה משולבת שכוללת הן מאפיין של 'החלטה אחרת' , הן מאפיין של 'פסק דין' , תוגש על דרך של ערעור בזכות, משום שההחלטה האחרת "נבלעת"
בפסק הדין (ראו למשל: ע"א 5666/94 סנקרי נ'
Julius Blum G. M. B. H . , פ"ד נ(4) 73, 75 (1996), בפסקה 1 לפסק-דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן ; ראו גם ע"א 7525/12 לאלו נ' בר נהור (21.4.2013), פסקה 4 להחלטת הרשמת ל' בנמלך ). בנסיבות העניין שלפנינו, בהחלטת בית המשפט המחוזי ביחס ל סוגיה השנייה נקבע כי המנהלים המיוחדים לא הוכיחו קיומה לכאורה של עילת תביעה, ומשכך החלטה זו 'סוגרת' את הדיון וככזו אינה מצריכה בירור נוסף תוך כדי מהלך המשפט. מכאן שיש לראות בהחלטת בית המשפט המחוזי ביחס לסוגית כלי הרכב השכורים כפסק-דין שעליו יש להשיג בדרך של ערעור בזכות. כל יתר ההחלטות (ובענייננו, ההחלטה ביחס ל סוגיה הראשונה – העברת סמכות הדיון לבית הדין לעבודה) נבלעות בפסק הדין כאמור. "הכלל הוא שערעור על כל אחד מרכיבי ההכרעה, כולל 'ההחלטה האחרת', ייעשה על דרך ערעור בזכות. כלומר, גם כאשר ההשגה הערעורית היא על רכיב הכרעה שמחייב בקשת רשות ערעור אילוּ עמד בפני עצמו, הרי כאשר אותו רכיב הוא חלק מ פסק דין , נתונה לגביו זכות ערעור" (ראו: רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי , (26.10.2011), פסקה 8 להחלטת הנשיא א' גרוניס , והאסמכתאות המובאות שם). בשולי הדברים, אעיר כי המשיבה 1 סבורה גם היא (ראו פסקה 12 לעיל) כי יש לראות בהחלטת בית המשפט המחוזי, על שני העניינים המנויים בה, כ פסק דין סופי שיש להשיג עליו בדרך של ערעור בזכות.
19.
על כן, ובהתאם לתקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, אני מורה כי הבקשה תידון כערעור.
20.
למעלה מן הצורך, אעיר כי לדעתי נתונה למנהלים המיוחדים לכאורה זכות ערעור עצמאית גם ביחס להכרעה ב סוגיה הראשונה שבמחלוקת. נשאלת השאלה כיצד יש לסווג החלטה המעבירה דיון, מחמת חוסר סמכות, לערכאה שסמכויותיה אינן קבועות בחוק בתי המשפט, דוגמת בית הדין לעבודה. הלכה פסוקה היא כי החלטה המעבירה את הדיון מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט הריהי 'החלטה אחרת' , אשר עליה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור (ראו: ע"א 575/73 סאלח נ' דאלי , פ"ד כח(2) 473, 475 (1974); רע"א 1754/00 אשורוב נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (25.12.2000)). ואולם, החלטה על העברת הדיון לטריבונל שחוק יסוד: השפיטה אינו חל עליו כמוה כ 'פסק-דין' שהערעור עליו הוא בזכות (ראו: חמי בן-נון, טל חבקין, הערעור האזרחי (מהדורה שלישית, התשע"ג-2012), בעמ' 121). "... הרי במצב דברים זה מוקנית זכות ערעור. זאת, מן הטעם שלא ניתן יהיה לערער על פסק-הדין שיינתן בתום ההליך, על-ידי בית הדין 'הנעבר', בדרך הקבועה בחוק בתי המשפט... לפיכך, בטרם ייצא ההליך מגבולותיו של חוק בתי המשפט, יש לאפשר לבעלי הדין להשיג באמצעות ערעור על ההחלטה המעבירה את הדיון..."
(ראו ע"א 4551/11 קו רציף טכנולוגיה בע"מ נ' בליאכר (16.9.2012), בפסקה 6 להחלטת הנשיא א' גרוניס ). בספרות קיימת אמנם הבחנה בין החלטה בדבר העברת הדיון כולו ("כמקשה אחת") לטריבונל חיצוני לבין החלטה בדבר העברת שאלה בודדת להכרעתו של טריבונל אחר (ראו בן-נון וחבקין, בעמ' 121-122), ואולם בנסיבות העניין דנן, הדעת נותנת כי יש לראות את ההחלטה בדבר הפניית המחלוקת ב סוגיה הראשונה, שעניינה בשאלת קיום יחסי עובד-מעביד לבית הדין לעבודה, כ פסק דין , בהיותה מסיימת את הדיון כולו ו'סוגרת את התיק' בבית המשפט המחוזי. דברים אלה עולים בקנה אחד גם עם הגישה הנוכחית ביחס לערעור אשר נוקטת במבחן פורמלי ( "מבחן סגירת התיק" ), קרי – מתייחסת לסדרי הדין ולא לטיבה המהותי של ההחלטה ( ראו י. זוסמן , סדרי הדין האזרחי, (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 1995), 757 ).
21.
הבקשה, שהפכה לערעור, תובא לפני מותב תלתא.
ניתנה היום, כ"ט בתמוז התשע"ג (7.7.2013).
ש ו פ ט