ע"א 7603/08 כלל חברה לביטוח בע"מ נ. גלית הראל

המשיבות הגישו כנגד המבקשות בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (א 1284/04) תביעת תלויים ועיזבון לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975, עקב מותו של בעלה של המשיבה 1, אביהן של המשיבות 2 ו-3 בתאונת דרכים. עיקר המחלוקת בפני בית המשפט סבה על גובה הפיצוי ובסופו של יום נקבע (כבוד השופטת מ' אגמון-גונן ), כי על המבקשות לפצות את המשיבות בסכום של כ- 3 מיליון ש"ח בצירוף שכר טרחת עורך דין. כמו כן נקבע בפסק הדין כי מתוך סכום זה יושקע בקרן סך של 1.5 מיליון ש"ח לטובת המשיבות 2 ו-3 עד הגיען של אלו לגיל 18.

המבקשות ביקשו מבית המשפט המחוזי (ב"ש 16709/08) את עיכוב ביצוע פסק הדין מעבר לסכום של מיליון ש"ח שהועבר כבר לידי המשיבות, וזאת עד לתום בירור הערעור שהגישו בפני בית משפט זה (ע"א 7603/08) לעניין גובה סכום הפיצוי שנפסק. בבקשה נטען כי סיכויי הערעור הינם טובים מאד וכי קיים חשש שבמידה ויתקבל הערעור לא תוכלנה הן להיפרע מהמשיבות את הכספים שהועברו לידיהן. זאת, מאחר והנכס היחידי בבעלות המשיבות הינו דירה המשמשת למגוריהן כך שיהיה זה בלתי אפשרי להיפרע ממנו. יתרה מכך טענו המשיבות כי מאחר ורוב רובו של הפיצוי שנקבע היה בגין פיצוי עתידי אין בכך פגיעה במשיבות.

ביום 7.9.2008 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשות. בהחלטה נשען בית המשפט על ההלכה הקובעת כי פסק דין העוסק בחיוב כספי לא יעוכב על דרך כלל. נקבע, כי בנסיבות העניין, לאור העובדה שמתוך הסך של 3.5 מיליון ש"ח שנפסקו לטובת המשיבות, שולם כבר מיליון ש"ח ובהינתן שעל פי פסק הדין 1.5 מיליון ש"ח מן היתרה יש להשקיע לטובת המשיבות 2 ו-3, נותר אך סכום של מיליון ש"ח המצוי בסיכון שלא יוחזר. עוד נקבע, כי לאור העובדה שהמשיבה 1 משתכרת שכר חודשי העומד על פי שלושה מן השכר הממוצע במשק, לא נראה כי קיים חשש של ממש שהמשיבות לא תשבנה את הסכום שנפסק לטובתן בפסק הדין במידה ויוכרע כך בערעור.

מכאן בקשת עיכוב הביצוע שלפני אשר הוגשה במסגרת הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשות, שגה בית המשפט המחוזי משלא התחשב בכך ששני התנאים הנדרשים לצורך מתן עיכוב ביצוע, היינו סיכויי הערעור וחוסר היכולת להיפרע מן המשיבות במידה והערעור יתקבל, הינם תנאים שלובים המשליכים זה על זה. לשיטתן, סיכוייהן לזכות בערעור בנוגע לגובה הפיצוי טובים מאוד ועל כן יש להיעתר לבקשתן ולעכב את ביצועו של פסק הדין כפי שנתבקש.

בעניין אפשרות הפירעון חזרה מן המשיבות, חוזרות המבקשות וטוענות כי לאור העובדה שהנכס היחיד לזכותן של המשיבות הינו דירת מגורים ממנה יהיה בלתי אפשרי להיפרע, קיים חשש ממשי כי המשיבות יכלו עד לתום בירור הערעור לפחות חלק מן הסכום וכי יקשה עליהן להשיבו. בעניין שכר המשיבה 1 טוענות המבקשות כי אף אם שכרה נאה, אין וודאות כי תמשיך להשתכר כך וכי אף אם כך יהיה, הרי שלאור סכום הפיצוי הגבוה אין בכך בכדי להפיג את החשש כי לא תעמוד בהשבת סכום הפיצוי. בעניין זה מציינות שוב המבקשות כי לאור כך שעיקר הפיצוי שנקבע הינו בגין נזקי עתיד, לא יגרם למשיבות נזק מעיכוב ביצוע פסק הדין.

בעניין סיכויי הערעור טוענות המבקשות בעיקר כי שגה בית המשפט המחוזי בעת קבע כי יש להניח כי בתוך תקופה של שלוש שנים היה המנוח משתכר שכר של פי שלושה מן השכר הממוצע במשק, ועל פי נתון זה חישב את הפיצוי. זאת, מאחר והוכח כי אף שבעבר אכן השתכר המנוח כאמור, בשנים עובר לתאונה היה שכרו נמוך משמעותית ולא הובאו כל ראיות מלבד אמירות כלליות של המשיבה 1 באשר לנסיבות שנטענו כהסבר לירידה זו בשכרו. לשיטתן אף הובאו ראיות נגדיות המעידות כי על השכר הקובע להיות נמוך משנקבע. נוסף לכך טוענות המשיבות כי שגה בית המשפט המחוזי אף בשיעור הפיצוי שקבע בעבור אובדן שירותי בעל ואב, בכך שקבע פיצוי בעבור נזק שלא נתבע כלל בכתב התביעה בעבור הפסדי פנסיה ובכך שלא ניכה את תגמולי המוסד לביטוח לאומי בערך מעודכן, היינו, כשהם נושאים ריבית והצמדה עד למועד פסק הדין.

מנגד טוענת המשיבות כי המבקשות לא עמדו בנטל להוכיח כי יקשה עליהן להיפרע חזרה את סכום הפיצוי במידה ויתקבל הערעור אותו הגישו. לטענתן, לאור שכרה הגבוה של המשיבה 1, כמו גם העובדה שברשותה בית פרטי בקיסריה שנרכש בעבור 450,000$ ולאור העובדה כי ממילא חויבה היא להשקיע סכום של 1.5 מיליון ש"ח מן הפיצוי לטובת המשיבות 2 ו-3 עד להגיען לגיל 18, אין חשש ממשי כי תתקשה בהשבת סכום הפיצוי במידה וייקבע כי עליה לעשות כן.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

מן המפורסמות הוא, כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים, והדבר ייעשה רק במקרים חריגים. כך, למשל, יינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות כי באם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו עליו יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668, 672 (1996); ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ(5) 403 (1997)).

יתרה מכך, כלל הוא, כי פסק דין שביצועו דורש תשלום של סכום כספי ותו לא, אינו מסווג בגדר אותם עניינים חריגים, אשר לגביהם נוטה בית המשפט להיענות לבקשת עיכוב ביצוע, שהרי מימוש החלטה לתשלום כסף הינה, בדרך כלל, הפיכה על דרך ההשבה (ראו ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל שיווק מוצרים והפצתם בע"מ , פ"ד נו (4) 178, 181 (2002)). על כן, כדי לזכות בעיכוב ביצועה של החלטה לתשלום סכום כסף, מוטל על המבקש הנטל להראות שאם יזכה בערעור לא יוכל לגבות בחזרה מן המשיב את כספו (ראו ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' מלובנציק , פ"ד לח (4) 5 (1984)).

בנסיבות העניין לא התרשמתי כי עמדו המבקשות בנטל המוטל עליהן. חלק ניכר מתוך סכום הפיצוי שנקבע אינו שנוי במחלוקת או שאין סיכון ממשי כי המשיבות לא יוכלו להשיבו במידה ויתקבל ערעורן של המבקשות. המבקשות אינן מערערות על סכום של מיליון ש"ח, מעבר לתגמולי המוסד לביטוח לאומי, שהועברו זה מכבר לידי המשיבות וסכום נוסף של 1.5 מיליון ש"ח נקבע כי יופקד לטובת המשיבות 2 ו-3 עד הגיען לגיל 18 כך שאין חשש שיכולה עוד טרם סיום בירור הערעור. כלומר, הסכום הנתון בסיכון משמעותי כל שהוא, הינו סכום של מיליון ש"ח. אומנם, סכום זה אינו מבוטל כלל ועיקר, אך אין סיבה לחשוב כי אף סכום זה יכולה כולו על ידי המשיבות עוד טרם סיום הליכי הערעור. מכל מקום, לאור שכרה הגבוה של המשיבה 1, אשר המבקשות לא הביאו כל ראיה לכך שיש חשש כי יפחת, נראה כי אף אם כך יהיה, תוכלנה המבקשות להיפרע חזרה את סכום הפיצוי.

מקובלת עלי בעניין זה גם ההבחנה שערך בית המשפט המחוזי בין ההחלטה שניתנה על ידי חברתי, השופטת ע' ארבל , בבש"א 7637/06 כלל בע"מ נ' פלוני (לא פורסם, 13.11.2006) ובין המקרה שלפנינו. שם, דובר על סכום פיצוי גבוה בהרבה של שישה מיליון ש"ח ובמשיב שמצבו הכספי היה רעוע משמעותית מזה של המשיבה 1 שלפני. יתרה מכך, אף בעניין ההוא לא עיכב בית משפט זה את כל סכום התביעה אלא את מחציתו בלבד.

אוסיף, בעניין סיכויי הערעור, אף שאין אני קובע מסמרות בעניין, כי על פניו לא ניתן לומר שסיכוייו גבוהים במידה שיש בה לשנות מן המסקנה שאין לעכב את ביצוע פסק הדין. עיקר השגותיהן של המבקשות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינן בקשר לקביעה העובדתית בעניין השכר הקובע לחישוב הפיצויים והסיבות בגינן היה שכרו של המנוח בתקופה הסמוכה לתאונה נמוך יחסית לשכר שנקבע. הלכה היא כי בית המשפט בשבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם בולטת טעות משפטית מכריעה על פני הפסק או כשהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים (ראו למשל ע"א 292/88 פופוביץ נ' סלון עצמאות בע"מ, פ"ד מד (2) 837 (1990)). לא שוכנעתי, על פניו, כי כך הוא במקרה שלפנינו.

אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.

המבקשות ישאו בשכר טרחת עורך דינם של המשיבות בסך של 5,000 ש"ח.