ע"א 8389/08 ד"ר ראיסה גראץ נ. יהודית נבון

1.

בפני בקשת לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד"ר ד' פלפל ), מתאריך 3.9.08, במסגרתו חויבו המערערים לשלם למשיבים סך של 2,177,795 ₪, בגין רשלנות רפואית בטיפול במשיבה מס' 1, שלקתה בדימום תוך מוחי.

2.

בתביעתם טענו המשיבים כי המערערים התרשלו באבחון מצבה של המשיבה 1 ובאופן הטיפול בה וכתוצאה מהתרשלותם זו היא נותרה בנכות צמיתה, גופנית ומנטאלית, של 100%, מרותקת לכסא גלגלים ונזקקת לטיפול סיעודי מורכב ורציף במוסד מתאים, בכל שעות היממה, למשך שארית חייה.

3.

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד"ר ד' פלפל ) קבע ביום 3.9.08 כי המערערים אכן התרשלו בפעולותיהם. נקבע כי עקב התרשלותם, נמנע מן המשיבה 1 טיפול רפואי, אשר עשוי היה להביא, בהסתברות מסוימת, לצמצום נזקי הפגיעה. בית המשפט הוסיף וקבע כי צמצום נזקי הפגיעה, ניתן להשוואה לאובדן סיכויי ההחלמה של נפגע, שכן במקרה הנוכחי, אילו התקבל הטיפול המתאים בזמן הנכון, חלק מתופעות הלוואי לא היה קורה, ועצם הטיפול היה גורם ברמה כזו או אחרת לעצירתן (או להחלמה של המטופל).

בית המשפט מצא כי יש לפצות את המשיבה בגין נזקים של הפסד השתכרות לעבר, הפסד השתכרות לעתיד, עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, שהות במוסד שיקומי, הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד, הוצאות רפואיות, הוצאות בגין חוות-דעת, החזר תשלומים למשרד הבריאות וכן פיצוי בגין כאב וסבל. בסך הכל חייב בית המשפט את המערערים לשלם למשיבים סך של 2,177,795 ש"ח.

4.

המערערים הגישו ערעור לבית המשפט זה על פסק דינו בית המשפט המחוזי. יחד עם ערעורם הגישו המערערים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בתאריך 2.10.08 דחה בית משפט המחוזי (כב' השופטת ד"ר ד' פלפל ) את הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. מכאן בקשת עיכוב הביצוע שלפני.

5.

המערערים טוענים כי במכלול שלפנינו יש הצדקה לעיכוב ביצוע פסק דין, כיוון שלטענתם באם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, הרי שהדיון בערעורם עלול להיות עיוני בלבד, שכן לאחר העברת הפיצוי לידי המשיבים לא ניתן יהיה לקבל מהם החזר הכספים, אף אם יזכו בערעורם. עוד טוענים המערערים, כי מדובר בסכום כסף משמעותי ביותר ביחס למשיבים, שכן היקף השתכרותו של המשיב 2 הינו מוגבל ביותר, ואילו המשיבה 1 אינה משתכרת כלל בשל מצבה הרפואי. עוד טוענים המערערים כי על-פי הבקשות שהגישו המשיבים לבית המשפט קמא לאחר מתן פסק הדין, הם למדים כי בכוונת המשיבים להעביר מיד, עם קבלת כספי הפיצוי את המשיבה למוסד, אשר עלותו החודשית המוערכת הינה כ-20,000 ש"ח, ומימונו ייעשה מכספי הפיצוי בלבד, ולפיכך ייעשה שימוש מיידי ומשמעותי בכספי הפיצוי. המערערים ממשיכים וטוענים כי סיכויי הערעור להתקבל – טובים בעיניהם, כיוון שלטענתם נפלו מספר טעויות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לבסוף טוענים המערערים כי מבחינת מאזן הנוחות הכלכלי, הכף נוטה בבירור לזכותם, שכן בעיכוב ביצוע פסק הדין לא ייגרם למשיבים נזק, ולעומת זאת אם תידחה בקשת המערערים – לא יהיה ניתן להשיב את המצב לקדמותו.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל ואולם זאת באופן חלקי בלבד.

7.

הכלל הוא, כידוע, שהגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים, והדבר ייעשה רק במקרים חריגים (ראו תקנות 470-466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ). ב מסגרת שיקול הדעת, הנתון לו לעניין זה, יבחן בית המשפט שני תנאים מצטברים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. כך, למשל, יינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות כי באם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו יתקבל. נטל השכנוע כי קיים נימוק, אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו: ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668, 672 (1996); ע"א 7603/08 כלל חברה לביטוח נ' הראל (לא פורסם, 21.9.08)). אשר על-כן, אפשרות ממשית לשימוש בכספי הפיצוי שישולמו – לצורכי המשיבים, אינם מהווים כשלעצמם עילה לעכב את ביצועו של פסק הדין (ראו: בש"א 4645/91 משה כובשי חברת הובלה ותעבורה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 3.11.91). עם זאת, אם צפויים קשיי החזר בוודאות קרובה – הדבר יכול לשמש כטעם לעיכוב ביצוע (ראו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ' סלימה מתתיהו , פ"ד מה(4) 651). ועתה נעבור מן הכלל – אל הפרט.

8.

בעניין סיכויי הערעור, אף שאין אני קובע מסמרות בעניין, נראה כי על פניו, לא ניתן לומר שסיכוייו גבוהים במידה כזו שיש בה, כשלעצמה, להצדיק עיכוב ביצוע. עיקר השגותיהם של המערערים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתמקדות בעובדה שבית המשפט הנכבד קמא ביכר אסכולה רפואית אחת על-פני רעותה. הלכה היא כי בית המשפט בשבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית במקרים מעין אלו, אלא אם בולטת טעות משפטית מכריעה על פני הפסק, או כשהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים (ראו למשל: ע"א 395/73 רפאל ביהם נ' קצין התגמולים , פ"ד כח (2) 408, (1978); ע"א 2964/98

אורן אלקן נ' בית החולים "קפלן" (לא פורסם, 27.3.00)). על פני הדברים, לא שוכנעתי, כי במקרה שלפנינו חל החריג הנ"ל.

9.

באשר למאזן הנוחות, השיקול המרכזי ביחס לעיכובו של פסק דין כספי, גורס כאמור, שבמידה ויתקבל הערעור יתקשו המבקשים להשיב לעצמם את הכספים שהעבירו למשיבים (רע"א 4015/02 אוקו נ' שמי , פ"ד נו(4) 505 (2002); בש"א 3215/06 הממונה על ההגבלים העסקיים נ' דור אלון אנרגיה בישראל (לא פורסם, 26.4.06). בנוסף בוחן בית המשפט את הנזק אשר ייגרם למבקשים כתוצאה מביצוע מיידי של פסק הדין, לעומת הנזק למשיבים כתוצאה מעיכובו (ע"א 9784/05 עירית תל-אביב יפו נ' גורן , (לא פורסם, 1.12.05)). שני שיקולים אלו מקיימים יחסי גומלין ביניהם והם תלויים זה בזה ומושפעים זה מזה (עע"ם 9177/01 אחים שרבט יוזמים ובונים נ' עירית תל-אביב , פ"ד נו(2) 163(2001)).

10.

במכלול שלפנינו נראה כי מחד גיסא, המשיבים אכן זקוקים לכספי הפיצוי בטווח זמן מיידי לשם טיפול ראוי במשיבה, טיפול אשר היא נזקקת לו, בגין רשלנותם של המערערים, כפי שנקבעה בפסק הדין של בית המשפט הנכבד קמא. מאידך גיסא, נראה כי יש גם ממש בטענותיהם של המערערים, בדבר קיומו של חשש כי המשיבים לא יוכלו להשיב את מלוא הכספים שיועדו להם, במידה ויתקבל ערעורם של המערערים. לפיכך, האיזון הראוי בין שני השיקולים והעובדה שחלק מהפיצויים נפסקו לגבי העתיד – הובילוני למסקנה, כי יש להסתפק בעיכוב ביצוע של 30% מסכומי החיוב שנקבעו בפסק הדין. הבקשה מתקבלת, איפוא, במובן זה שניתן צו עיכוב ביצוע ביחס לשלושים אחוז מסכום פסק הדין, ובלבד ששבעים האחוזים הנותרים שלא עוכבו כאמור ישולמו למשיבים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בתוך 10 ימים מעת קבלת החלטה זו.

בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.