ע"א 7921/19 מרדכי קוגל נ. האפוטרופוס לנכסי נפקדים

1.

מונחת לפניי בקשתם של המערערים, הם המשיבים שכנגד, לסילוק הערעור שכנגד על הסף בטענה להיעדר "זיקה עניינית" בינו ובין הערעור העיקרי. המערער שכנגד, הוא המשיב בערעור העיקרי, מתנגד לבקשה.

2.

בחנתי את טענות הצדדים ובאתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כפי שנקבע בפסיקה לא אחת, הכלל הוא כי משיב להליך ערעורי רשאי להגיש ערעור שכנגד רק אם מתקיימת "זיקה עניינית" בין הערעור שכנגד שבכוונתו להגיש לבין הערעור העיקרי. במילים אחרות, ככל שהמערער שכנגד מבקש להסתייג מפסק הדין בנושא שאין לו זיקה עניינית לערעור העיקרי הרי שעליו להגיש ערעור עיקרי מטעמו (ראו

בש"א 3868/90 יעד אלקטריק שירות וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' לה טלמכניק אלקטריק ס.א. , פ"ד מה(1) 256, 264 (1990)). בפסיקה הודגש, בהקשר זה, כי הבחינה באשר לטיב ולעוצמת הזיקה שבין הערעור העיקרי לערעור שכנגד נערכת ככלל על דרך ההרחבה . משמעות הדברים הינה כי בבחינת הקשר שבין ערעור לבין ערעור שכנגד לא נדרשת זהות בנושאים, אלא נדרש כי תתקיים זיקה עניינית מספקת, כשלעניין זה די בזיקה רופפת ומצומצמת בהיקפה (ראו ע"א 2266/14 ילין נ' אם תרצו ציונות או לחדול (29.9.2014)). גישה מרחיבה זו נגזרת מתוך עמדה חיובית כלפי מוסד הערעור שכנגד, אשר נועד לעודד בעל-דין המוכן להשלים עם פסק-הדין של הערכאה הדיונית, לעשות כן בלי חשש מפני עמידה מול שוקת שבורה במצב שבו יוגש ערעור על-ידי יריבוֹ (ראו, בש"א 7182/18 שני נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ , פיסקה 9 (18.10.2018); ע"א 5008/16

המוסד לביטוח לאומי נ' מגן דוד אדום לישראל , פיסקה 6 (14.6.2017); ע"א 4025/19 המוסד לביטוח לאומי נ' המועצה האזורית מגילות ים המלח , פיסקה 13 (12.1.2020)).

3.

בענייננו, בית המשפט המחוזי בירושלים דחה בפסק דינו את טענות המערערים לפיהן נפלה טעות בהחלטת המשיב לראות במוכרי הנכס שבמחלוקת כנפקדים. המערערים משיגים בגדר הערעור העיקרי על רכיב זה של פסק הדין. לצד זאת הורה בית המשפט המחוזי על מתן סעד חלופי בדמות הוראה לקיים דיון בוועדה המיוחדת בהתאם לסעיף 29 לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 בדבר שחרורם האפשרי של חלקים מסוימים מזכויות הבעלות בנכס שבמחלוקת חרף היותו נכס של נפקדים; זהו הרכיב שנתקף על ידי המשיב במסגרת הערעור שכנגד וכמוהו גם קביעת בית המשפט המחוזי להשית על המשיב הוצאות בסך של 35,000 ש"ח. לאחר עיון בפסק-הדין ובטענות הצדדים סבורני כי רכיבי פסק הדין שלובים זה בזה ומבוססים כולם על אותה מסכת עובדתית באשר הם עוסקים ונובעים מן הסוגיה המרכזית העומדת במחלוקת אשר נוגעת לזכויות המערערים בנכס. נוכח אמות המידה המרחיבות אשר פורטו לעיל סבורני כי מתקיימת במקרה שלפנינו דרישת ה"זיקה העניינית" בין הערעור העיקרי ובין הערעור שכנגד. ודוקו: העובדה שכל אחד מהצדדים מפנה את ערעורו כלפי מקטע שונה של פסק הדין היא מובנת וטבעית, שהרי ניתן להניח כי מערער ומערער שכנגד לא יהיו שבעי רצון מאותן קביעות הכלולות בהכרעה שניתנה בעניינם. ואולם, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לשלול קיומה של זיקה עניינית כאמור בין שני ההליכים (ראו והשוו, ע"א 7038/16 מרקדו נ' מרקדו (23.4.2017)).

4.

המערערים מוסיפים וטוענים בגדר תגובתם לתשובת המשיב כי יש לסלק את הערעור שכנגד על הסף גם ככל שהוא מופנה כלפי הרכיב שעניינו ההוצאות שהושתו על המשיב. ואולם, כבר נקבע בהקשר זה בע"א 2579/11 בנק הפועלים בע"מ נ' סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ (29.6.2014) כי "הוצאות משפט הן לעולם סעד טפל ההולך אחר העיקר, וכאשר בערעור הראשי משיג המערער על עצם חיובו, ברי כי שינוי בפסק הדין יגרור אחריו שינוי בפסיקת ההוצאות, עד שהמשיב רשאי לערער בגדר ערעור שכנגד גם בסוגיה זו, בוודאי מקום שפרט לכך יש בפיו טענות נוספות שהוא רשאי להעלות בגדרו של ערעור שכנגד" ( שם , פיסקה 29)). אשר על כן גם דין טענתם זו של המערערים להידחות.

5.

הבקשה לסילוק הערעור שכנגד על הסף נדחית אפוא.

המשיבים שכנגד יישאו בהוצאות המערער שכנגד בסך של 1,500 ש"ח.