ע"א 7934-20 ע"א 7934-20

השופט א' שטיין:

1.ביום 19.10.2020 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בו נדחתה התובענה שהגישה המערערת, חברת יפאורה-תבורי בע"מ (להלן: יפאורה), נגד המשיבה, חברת בן שלוש ייבוא וייצוא בע"מ (להלן: בן שלוש). במסגרת פסק-הדין כאמור, חויבה יפאורה על-ידי בית המשפט המחוזי לשלם לבן שלוש הוצאות משפט בסך כולל של 120,000 ש"ח.

2.יפאורה הגישה ערעור על פסק הדין קמא. במקביל לכך, וכפי שהוטל עליה לעשות בהיעדר החלטה אחרת, שילמה יפאורה לבן שלוש את הסך הנ"ל של הוצאות המשפט במלואו.

3.ביום 5.7.2022 נתנו את פסק דיננו בערעור על פי חוות-דעתי, אליה הצטרף השופט י' אלרון, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה (בדימ'), השופט נ' הנדל. בגדרי פסק-דין זה, קיבלנו את ערעורה של יפאורה. בסיכומה של חוות דעתי (פסקה 47), שעל בסיסה ניתן פסק הדין, נכתב כדלקמן:

"סוף דבר: אני מציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין קמא וליתן במקומו פסק דין הצהרתי אשר קובע כי לחברת בן שלוש אסור לייבא מוצרים תוצרת אוקראינה הנושאים את סימן המסחר 'שוופס' ללא רשותה של יפאורה. כמו כן מציע אני כי נחייב את חברת בן שלוש לשלם לחברת יפאורה הוצאות משפט בשתי הערכאות בסך כולל של 70,000 ש"ח" (ההדגשה הוספה – א.ש.).

4.בקשת בן שלוש לקיים דיון נוסף בפסק דיננו נדחתה על ידי הנשיאה א' חיות בגדרי דנ"א 4897/22 בן שלוש ייבוא וייצוא בע"מ נ' יפאורה-תבורי בע"מ (1.1.2023)).

5.ביום 25.1.2023 הגישה יפאורה בקשה למתן פסיקתא (להלן: הבקשה), ובה הודיעתנו כי על-אף קביעתנו לפיה פסק דינו של בית המשפט המחוזי בטל, בן שלוש מסרבת להשיב לה את הוצאות המשפט שכאמור שולמו לה בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

6.במסגרת הבקשה טענה יפאורה כי משבוטל פסק דינו של בית המשפט המחוזי לאחר שביצועו התחיל, מן הדין להשיב את המצב לקדמותו ובמסגרת זו לחייב את בן שלוש להחזיר לה את ההוצאות ששולמו כאמור בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בעניין זה הפנתה יפאורה לסעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל) אשר קובע כדלקמן:

"בוטל פסק הדין לאחר שביצועו התחיל או הושלם, רשאי רשם ההוצאה לפועל, לפי בקשת החייב, לצוות על החזרת המצב כפי שהיה לפני הביצוע".

כמו כן הפנתה אותנו יפאורה לדבריו של מ"מ הנשיא י' זוסמן בע"א 280/73 פלאימפורט בע"מ נ' לטד, פ"ד כט(1) 597, 604-603 (1974) (להלן: עניין פלאימפורט), מהם עולה כי במקרה של ביטול פסק דין קמה חובת השבה בקשר עם טובות ההנאה שהועברו למשיב מכוחו של פסק הדין שבוטל; וכן לפסק הדין אשר ניתן ברע"א 4049/19 המשביר 365 החזקות בע"מ נ' עיריית כרמיאל (25.1.2021) (להלן: עניין המשביר) בו התקבלה בקשה למתן פסיקתא בנסיבות הדומות לאלו שלפנינו.

7.בהתאם להחלטתי, בן שלוש הגיבה לבקשה, והתנגדה לה מהטעמים הבאים: (1) טענות בדבר השבת כספים, שנובעת מביצועו של פסק דין שבוטל, צריכות להישמע בתביעת השבה נפרדת, ולא בבקשה למתן פסיקתא המוגשת לבית המשפט שלערעור; (2) יפאורה בחרה שלא להתייחס בערעורה להוצאות המשפט שנפסקו לחובתה; בית משפט זה לא נדרש בפסק דינו להוצאות המשפט שנפסקו בבית המשפט המחוזי; ולאחר שבית משפט זה קבע את אשר קבע ביחס להוצאות המשפט, אין להידרש לשאלה זו עוד; וכן (3) בניגוד לפיצויים שנפסקים בערכאה הדיונית ומבוטלים בערעור, הוצאות משפט אינן מהוות התעשרות, שכן מדובר בהוצאות ממשיות אשר הוצאו בקשר עם ניהול ההליך המשפטי. על בסיס טעמים אלה, בן שלוש מסכמת וטוענת כי חובת ההשבה, אשר חלה בעקבות ביטולו של פסק דין במסגרת ערעור על אותו פסק דין – ואשר נגזרת מדיני עשיית עושר ולא במשפט – אינה חלה על הוצאות משפט ששולמו.

8.במענה לתגובה זו, דוחה יפאורה את האמור בה וטוענת כדלקמן: (1) אין מקום להבחנה בין חיובים שונים שהוטלו מכוח פסק הדין אשר בוטל בערעור; (2) מן הדין להחזיר למשלם כל סכום שהלה שילם בעקבות פסק הדין שבוטל כאמור; (3) בתי המשפט קבעו, בשורה של החלטות ופסקי דין, כי ביטול פסק דין בערעור, משמעו, מניה וביה, ביטול ההוצאות שנפסקו באותו פסק הדין; (3) בהיבט הדיוני, אין כל מניעה בנקיטת הליך של בקשת פסיקתא כדי להביא להחזר ההוצאות שכאמור שולמו ולא הוחזרו.

9.דין הבקשה להתקבל.

10.כאשר ערכאת הערעור קובעת כי פסק הדין מושא הערעור מתבטל, משמעות הדבר היא – בהיעדר קביעה מפורשת אחרת בפסק דינה של ערכאת הערעור – כי פסק הדין כולו, במלואו ועל כל חלקיו, בטל ומבוטל (ראו: רע"א 7167/12 בני הנגב בניה ועפר בע"מ נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, פסקאות 6 ו-9 (26.12.2012)). בפרט, נקבע, ולא אחת, כי ביטולו של פסק דין במסגרת ערעורו מבטל גם את פסיקת ההוצאות בפסק הדין שבוטל (ראו, בין היתר: בע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פסקה 2 (5.8.2012); וכן רע"א 1248/19 החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ נ' גפניאל, פסקאות 6-5 (30.10.2022) (להלן: עניין החברה המרכזית)).

11.כך הוא גם בענייננו-שלנו.

12.הלכה היא עימנו, כי מקום בו בוטל פסק דין בערעור קמה חובת השבה ביחס לחיובים אשר קוימו מכוחו של פסק הדין שבוטל – זאת, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

עמד על כך מ"מ הנשיא זוסמן בפסק דינו בעניין פלאימפורט, באמרו:

"בצדק ובתבונה נמנעה איפוא המערערת מלנסות להשיג את אשר אינו ניתן להשיג, פיצוי בעילה של נזיקין. אכיפתו של צו-המניעה אינה עוולה המזכה בפיצוי. לעומת זה הכל מסכימים, שאם התעשר בעל-דין עקב מעשה-בית-דין שבוטל, התעשרותו היא לא במשפט, והוא חב בהשבה. לענין זה מורה סעיף 18(א) לחוק ההוצאה-לפועל, תשכ"ז-1967, כי עם ביטולו של פסק-דין, רשאי ראש-ההוצאה-לפועל 'לצוות על החזרת המצב כפי שהיה לפני הביצוע', בלא שיזדקק לפסק-דין המורה על השבה. אלא שחובת ההשבה אינה מעוגנת בחוק חרות בלבד. על-פי תקנה 427, הגשת ערעור איננה מעכבת ביצועו של פסק-הדין שמערערים עליו. כל עוד בית-המשפט לא הורה אחרת, הנתבע חייב לשלם חוב פסוק בהתאם לפסק-הדין. אך אם בוטל פסק-הדין בערעור, בטלה העילה לפיה זכה התובע בכסף שגבה, ואם אינו מחזירו, הוא התעשר שלא כדין. על-פי עקרונות כלליים של עשיית עושר ולא במשפט, חייב התובע שגבה בהשבה" (ראו: שם, בעמ' 603).

13.לא מצאתי יסוד לטענתה של בן שלוש לפיה אין לראות בהוצאות המשפט משום "התעשרות", משום שאלה נועדו לפצות את בעל הדין על כספים שהוצאו בפועל. טענה זו תלויה על בלימה. סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, מטיל חובת השבה על "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס [...]". אחרי שידענו כי קבלת נכס מכוחו של פסק דין שבוטל הינה "שלא על פי זכות שבדין" (כמוסבר בעניין פלאימפורט), ובהינתן שבן שלוש מחזיקה כעת 120,000 ש"ח מכספי יפאורה שלא על פי זכות שבדין – ברי הוא כי עליה להחזיר ליפאורה סכום כסף זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

14.בטרם סיום אבקש להעיר הערה במישור הפרוצדורלי, שעניינה אופן גביית חוב שמקורו באי-השבת תשלומים אשר שולמו בהתאם לפסק דין שבוטל בערעור. כאמור, סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל קובע כי "בוטל פסק הדין לאחר שביצועו התחיל או הושלם, רשאי רשם ההוצאה לפועל, לפי בקשת החייב, לצוות על החזרת המצב כפי שהיה לפני הביצוע". הוראת חוק זו נדונה בע"א 4199/97 אוריאלי נ' סמואל, פ"ד נג(2) 206 (1999) (להלן: עניין אוריאלי). בפסק דין זה נקבע בדעת רוב, מפי השופט א' מצא ובהסכמת המשנה לנשיא ש' לוין, כי לשכת ההוצאה לפועל קונה סמכות לבצע השבה לפי סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל רק כאשר פסק הדין שבוטל בוצע באופן מלא או חלקי במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. שופט המיעוט, השופט י' טירקל, סבר כי אין מקום להצבת דרישה מקדמית מעין זו, וכי בכל מקרה של ביטול פסק דין ניתן לבצע את השבת התשלומים ששולמו מכוחו בהליכי ההוצאה לפועל. הווה אומר: לשיטת השופט טירקל, המילה "ביצוע" שבסעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל מתייחסת גם לביצוע עצמי של פסק דין שבוטל, ולא רק לביצועו במסגרת ההוצאה לפועל.

15.משמעותה של הלכת אוריאלי היא זו: כאשר בעל-דין מבצע פסק דין שניתן לחובתו ללא מעורבותה של לשכת ההוצאה לפועל, ואחר-כך עולה בידו לבטל את פסק הדין במסגרתו של ערעור – עליו להגיש תובענה עצמאית להחזרת הכספים ששילם והנכסים שהעביר לבעל-דין שכנגד בטרם בוטל פסק הדין. תוצאה זו אינה רצויה. היא מעמיסה נטל מיותר בתכלית על בעלי הדין ועל מערכת המשפט. כדי להוריד נטל זה מכתפיהם של בעלי הדין ומכתפיה של מערכת המשפט, קבע השופט א' גרוניס ברע"א 4148/05 מודום ייעוץ והכוונה בע"מ נ' בולוס, פסקה 3 (30.6.2005), כי "בעניין אוריאלי לא נשללה האפשרות לפתור את הבעיה בדרכים אחרות, ולאו דווקא באמצעות הגשתה של תובענה חדשה". הפתרון שנקבע שם הוא מתן סעד אופרטיבי – בר-ביצוע בהליכי ההוצאה לפועל – על ידי ערכאת הערעור בדמות ההוראה בדבר השבת המצב לקדמותו. פתרון אפשרי נוסף שאומץ על-ידי בית משפט זה הוא מתן פסיקתא אשר מחייבת את המשיב בערעור להשיב למערער את הכספים והנכסים האחרים אשר הגיעו לידיו מכוחו של פסק הדין שבוטל בערעור (ראו, בין היתר: עניין המשביר; וכן החלטות אשר ניתנו על ידי הרשמות בעניין החברה המרכזית ובע"א 8389/10 מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל נ' כהן (19.1.2014)).

16.פתרונות אלה מעקרים, הלכה למעשה, את ההלכה שנקבעה בעניין אוריאלי. במסגרתו של כל אחד מהם, בעל דין שזכה בערעור רשאי לפתוח בהליכי ההוצאה לפועל על-מנת לקבל החזר של כספים ושל נכסים אחרים שהעביר לבעל-הדין שכנגד מכוחו של פסק הדין אשר בוטל בערעור. נוכח האמור, ייתכן שהגיעה העת לבטל את הלכת אוריאלי ולקבוע, כפי שביקש השופט טירקל, כי בכל מקרה של ביטול פסק דין יהיה ניתן לפנות ללשכת ההוצאה לפועל לביצוע ההחזרים הדרושים במסגרתו של סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל – זאת, גם כאשר הזכאי לקבלת החזרים כאמור ביצע את פסק הדין שבוטל מרצונו, ללא מעורבותה של לשכת ההוצאה לפועל.

17.באשר למקרה שלפנינו, ברי הוא כי יפאורה זכאית לפסיקתא המבוקשת. בקשתה של יפאורה מתקבלת אפוא. בן שלוש תישא בהוצאות יפאורה בקשר עם בקשה זו בסך כולל של 5,000 ש"ח.

ניתנה היום, כ"ט בשבט התשפ"ג (20.2.2023).

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 7934/20

לפני:

כבוד השופט נ' סולברג

המערערת:

יפוארה-תבורי בע"מ

נ ג ד

המשיבה:

בן שלוש ייבוא וייצוא בע"מ

בקשה למתן פסיקתא

בשם המערערת:

עו"ד שפירא עופר

בשם המשיבה:

עו"ד אברמוביץ אליס

פסיקתא בעניין ההוצאות

בהתאם לסמכות הנתונה לי בתקנה 133 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ועל-יסוד פסק הדין שניתן בע"א 7934/20 ביום 5.7.2022, הריני מחייב את המשיבה, חברת בן שלוש ייבוא וייצוא בע"מ (להלן: המשיבה), לשלם למערערת, חברת יפאורה-תבורי בע"מ (להלן: המערערת), את הסכומים הבאים:

(א) סכום הוצאות המשפט בהליך קמא ששולמו למשיבה בסך של 120,000 ש"ח, כשהם נושאים הצמדה וריבית בהתאם לאמור בסעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית), החל מיום 9.11.2020 ועד למועד התשלום בפועל.

(ב) סכום הוצאות המשפט שנפסקו בפסק הדין שניתן בע"א 7934/20 בסך של 70,000 ש"ח, כשהם נושאים הצמדה וריבית בהתאם לאמור בסעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית, החל מיום 5.7.2022 ועד למועד התשלום בפועל.

(ג) סכום הוצאות המשפט שנפסקו בהחלטה שניתנה בע"א 7934/20 ביום 20.2.2023 בסך של 5,000 ש"ח, כשהם נושאים הצמדה וריבית בהתאם לאמור בסעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית, החל מיום 20.2.2023 ועד למועד התשלום בפועל.