ע"א 7997/08 עזבון המנוח שלמה קפון ז"ל נ. אוסמה ענתר

לפניי בקשה מטעם משיב 1 למחיקת הערעור על הסף, בטענה כי הדרך להשיג על ההחלטה נשוא הערעור היא בדרך של בקשת רשות ערעור.

1.

משיב 1, אוסמה ענתר, נפגע בתאונת דרכים ביום 25.12.2005 (להלן –

הניזוק ). בגין התאונה הגיש הניזוק תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. התביעה הוגשה במקורה נגד משיבים 3-2 (נהג הרכב בו נסע הניזוק, אשר נהג ללא רשיון בר תוקף וקרנית–קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים). בהמשך תוקן כתב התביעה וצורפו אליו המערערים – נהג של רכב אחר שלטענת הניזוק פגע בו שעה שירד מהרכב בו נסע ומבטחו של הרכב האחר. ביום 22.6.2008 פסק בית המשפט המחוזי בשאלה על מי מהנתבעים מוטלת האחריות לאירוע התאונה. בהחלטה, שהוכתרה "פסק דין (חלקי)" קבע בית המשפט כי אין לראות את הניזוק כ"נוסע ברכב בו נהג משיב 2 והוא נפגע כ"הולך רגל"". על כן נפסק כי החבות בפיצוי מוטלת על המערערים בלבד ואילו התביעה נגד משיבים 3-2 נדחתה, תוך חיוב מערערת 2 בהוצאות משיבה 3. כן חויבו המערערים להשיב למשיבה 3 את התשלום התכוף ששילמה.

2.

כנגד פסק הדין החלקי הגישו המערערים את שני ההליכים שבכותרת. המערערים הבהירו כי הם סבורים כי עומדת להם זכות ערעור על ההחלטה וכי הבקשה לרשות ערעור הוגשה אך מטעמי זהירות. משיב 1, מצידו, הגיש בקשה למחיקת הערעור על הסף. לטענתו, מ דובר ב"החלטה אחרת" בכל הנוגע לקביעת חבותם של המערערים ביחס אליו, תוך שהדיון בשאלת הנזק יתקיים בשלב שני. עמדת המערערים היא כי מחד מ דובר

ב"החלטה אחרת" שכן ההחלטה מטילה את החבות לפיצוי הניזוק על המערערים והערעור עליה בשלב זה טעון רשות. מאידך ההחלטה מהווה גם "פסק דין" ככל שהיא מתייחסת לשלילת חבותם של יתר הנתבעים. המערערים סבורים כי ככל שהם חפצים להשיג על הקביעה הפוטרת את המשיבים 3-2 מאחריות, עליהם להגיש ערעור. הם מציינים כי ככל שהיו חפצים להשיג על חבותם שלהם, ללא קשר להכרעת בית המשפט ביחס ליתר הנתבעים, היה עליהם להגיש בקשה לרשות ערעור, אולם משבחרו להשיג גם על הקביעה הפוטרת את משיבה 3, קרנית, מאחריות, הרי שעומדת להם זכות ערעור. המערערים מוסיפים ומדגישים כי בערעורם הם משיגים לא רק על עצם ההחלטה כי קרנית אינה חבה בפיצוי הניזוק אלא גם על חיובם בהוצאות לטובת קרנית ועל חיובם להשיב לה סכומים ששולמו על ידה לניזוק כתשלומים תכופים.

3.

לאחר עיון בעמדות הצדדים ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי הדרך הדיונית הפתוחה לפני המערערים להשיג על פסק הדין החלקי מיום 22.6.2008 הינה הגשת ערעור (בזכות). ככלל, כאשר מוגשת תביעה נגד שני נתבעים ובית המשפט דוחה את התביעה נגד נתבע אחד, בקבעו שאינו נושא באחריות, החלטה זו מסיימת את הדיון לגבי נתבע זה והיא ניתנת לערעור כפסק דין חלקי (ראו, יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי 758 (מהדורה שביעית בעריכת דר' שלמה לוין, התשנ"ה-1995). לגבי אותו נתבע שהתביעה נגדו נדחתה, המ דובר בפסק דין הסוגר את התיק. לגבי הנתבע האחר שהתביעה נגדו ממשיכה להתברר, המ דובר

ב"החלטה אחרת". כפועל יוצא מכך, ערעור של התובע על החלטה לפטור את אחד הנתבעים שתבע יהיה ערעור בזכות (ראו, ע"א 7271/02 עזבון המנוח עמאד מזארעה נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 20.11.02). לעומת זאת, לגבי הנתבע שהתביעה נגדו ממשיכה להתברר, ההשגה בנושא אחריותו תהיה בדרך של בקשת רשות ערעור (ראו, ע"א 9144/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אורי צעיר (לא פורסם 17.1.06).

4.

נמצא, כי לו חפץ התובע-הניזוק להשיג על פסק הדין החלקי הדוחה את התביעה נגד משיבים 3-2, הוא יכול היה לעשות כן בדרך של ערעור. שהרי בכל הנוגע למערכת היחסים בינו לבין משיבים 3-2, החלטת בית המשפט לפיה הניזוק נפגע כ"הולך רגל" ולא כ"משתמש" ברכב בו נהג משיב 2 מהווה פסק דין. לעומת זאת, במישור היחסים בין הניזוק למערערים עסקינן ב"החלטה אחרת", עליו יכול כל אחד מהצדדים לבקש רשות ערעור. אולם השאלה המתעוררת במקרה דנן עניינה מישור היחסים שבין המערערים למשיבים 3-2, דהיינו מישור היחסים שבין הנתבעים לבין עצמם. האם במישור זה פתוחה לפני המערערים, בדומה לניזוק, האפשרות להגיש ערעור בזכות על פסק הדין החלקי. במילים אחרות, השאלה נסובה על מסגרת הדיון בהליך ערעורי שיוזם הנתבע שהתביעה נגדו ממשיכה להתברר נגד הנתבע האחר. כפי שיובהר בהמשך,

התשובה לשאלה זו אינה פשוטה.

5.

לכאורה, שני נתבעים כלל אינם יריבים לעומתיים זה כנגד זה (ראו, רע"א 3724/96 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם, 26.6.1996; אך השוו, ע"א 7341/98 רשות הנמלים והרכבות בישראל נ' סנדיד , פ"ד נד(1) 875). דחיית התביעה נגד אחד מהם אינה מעמידה זכות ערעור לאחר כנגד דחייה זו. תרופתו של מי שהוטלה עליו חבות היא בבקשת רשות ערעור על ההחלטה או בערעור על פסק הדין הסופי שינתן לאחר בירור הנזק ושיעורו (רע"א 3724/96 שם ). משמעות הדבר היא כי אם הנתבע אינו מגיש בקשת רשות ערעור והניזוק אינו מגיש ערעור, יהפוך פסק הדין בעניינו של הנתבע שהופטר מחבות לפסק דין חלוט (ראו, ע"א 3212/07 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' חכים (לא פורסם, 10.7.2007). הנתבע שנמצא חייב לא יוכל לתקוף את הקביעה הפוטרת את הנתבע השני במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי בינו לבין התובע. תוצאה זו, שנראית קשה במבט ראשון, אינה נטולת היגיון. ממילא בערעור על פסק הדין הסופי יכול הנתבע להשיג על עצם הטלת החבות עליו, במישור היחסים בינו לבין התובע-הניזוק. ערכאת הערעור יכולה להפוך את קביעת הערכאה הדיונית ולקבוע כי אינו חב כלפי התובע, אפילו הנתבע הנוסף אינו צד להליך. קביעה זו של בית משפט של ערעור לא יכולה להביא, כמובן, להטלת חבות על הנתבע הנוסף, אך יש בה כדי להביא את הנתבע-המערער על סיפוקו, בכך שהוא עצמו לא יחוב כלפי הניזוק. אמנם, מבחינתו של הניזוק, הוא עלול למצוא את עצמו במצב בו לא יקבל פיצוי על נזקיו מאף אחד מן הנתבעים. לכן אם סבור הניזוק כי קיים סיכון שתתקבל בערעור טענת הנתבע כי אינו נושא באחריות, עליו להתכבד ולהגיש במועד ערעור על פסק הדין החלקי בעניינו של הנתבע האחר. אך אם הניזוק נוטל סיכון זה ואינו מערער על פסק הדין החלקי, עדיין אין בכך כדי להצדיק מתן אפשרות לנתבע שהוכרה חבותו להגיש ערעור בזכות נגד הנתבע האחר, שתביעת הניזוק נגדו נדחתה. מכאן שככלל, מבחינתו של הנתבע עליו הוטלה החבות "פסק הדין החלקי" הוא בבחינת החלטה אחרת עליה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור.

6.

ואולם, במקרה שלפניי בית המשפט המחוזי לא הסתפק בקביעת חבות המערערים ובדחיית התביעה של הניזוק נגד המשיבים 3-2, אלא הוסיף וחייב את המערערים בתשלום הוצאות למשיבה 3 ובהשבת הסכומים ששילמה משיבה 3 לניזוק כתשלום תכוף. נראה כי בכך נוצרה יריבות ישירה בין המערערים לבין משיבים 3-2. פסק הדין החלקי פסק סעדים (סופיים) במישור היחסים שבין המערערים למשיבה 3. לטעמי, על קביעות אלה זכאים המערערים להגיש ערעור בזכות. למעשה, לא תהיה להם בעתיד הזדמנות נוספת להגיש ערעור (בזכות) על קביעות אלה. לכן, חרף העובדה שהערעור מוגש מטעם נתבעים ולא מטעם הניזוק, יש להכיר בקיומה של זכות ערעור בנסיבות המקרה דנן. יש לזכור כי אפילו ייקבע בסופו של יום במישור היחסים בין המערערים לניזוק כי המערערים אינם חבים כלפי הניזוק, לא ניתן יהיה להפוך את הקביעה בדבר פסיקת הוצאות והשבת התשלום התכוף ללא ערעור מטעם המערערים נגד משיבה 3.

סיכומו של דבר, בנסיבות המקרה שלפניי רשאים היו המערערים לערער בזכות על פסק הדין החלקי מיום 22.6.2008. לפיכך, אין מקום להיעתר לבקשה לדחיית הערעור על הסף. לעומת זאת, יש למחוק מן הרישום את הבקשה לרשות ערעור, שהוגשה למען הזהירות בלבד. בנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו. ההחלטה תתויק בתיקי השופטים אשר ישבו בדין.