ע"א 9019/15 חגי פגירסקי נ. דליה שפירא

מונחת לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (מיום 16.11.2015, תוקן ביום 8.2.2015, מפי כב' השופט י' אטדגי ) לפיו חויבו המבקשים בתשלום כספי לטובת המשיבות, וזאת עד להכרעה בערעור.

1.

משיבה 2 (להלן: החברה) מפעילה ברמת השרון מועדון ספורט. החברה הייתה מוחזקת בבעלותם המשותפת של משיבה 1 – דליה שפירא – וילדיה, ושל משפחת פגירסקי – המבקשים. בעקבות סכסוכים בין הצדדים הקשורים בניהול החברה והמועדון, פנו הצדדים להליך גישור שהסתיים בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו ימכרו משפחת פגירסקי את חלקם בחברה למשפחת שפירא. לאחר עריכת ההסכם עלו מחלוקות בין הצדדים באשר לחלק מסעיפיו, הנוגעים להתחייבות המוכרים בדבר מצבת החובות של החברה בעת מכירתה. מחלוקות אלו הן שנידונו בתביעה שהגישו המשיבות בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ונקבע כי הדין עם המשיבות. משכך, חויבו המבקשים בתשלום סכום של כמיליון ש"ח לערך לטובת המשיבות.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה, ולצידו הוגשה בקשת עיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן כנגדם. יש לציין כי הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה כחודשיים לאחר הגשת הודעת הערעור ולאחר שנפתח כנגדם תיק הוצאה לפועל לשם ביצוע פסק הדין.

2.

לטענת המבקשים סיכויי הערעור טובים. התמקדותם היא במאזן הנוחות של הצדדים – לטענתם, במקרה זה נוטה הכף באופן משמעותי לטובתם, שכן עשוי לעלות קושי ממשי בהשבת הסכומים שישולמו לטובת המשיבות, באם יתקבל הערעור. זאת מאחר שהחברה, משיבה 2, נכנסה לחדלות פירעון והוגשה כנגדה בקשת פירוק שטרם הוכרעה. לחברה חובות בסכומים גבוהים, אשר בחלקם ניתן לחייב את משיבה 1 באופן ישיר מכיוון שהיא ערבה לחובות החברה. עוד נטען כי היא חבה בחלק מהחובות בחבות סטטוטורית או כזו שתוטל עליה על ידי בית המשפט באמצעות הרמת מסך, בתור היותה בעלת השליטה. לבסוף מציינים המבקשים כי מועד הדיון בערעור קבוע לחודש יולי הקרוב, וכי הם מסכימים שסכום פסק הדין כולו יופקד בקופת בית המשפט עד להכרעה בערעור.

המשיבות בתגובה טוענות כי סיכויי הערעור, שאינם הוסברו כראוי על ידי המבקשים, נמוכים משום שמדובר בערעור הנסמך ברובו כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. באשר למאזן הנוחות – נטען כי טענותיהם של המבקשים בכל הנוגע למשיבה 1 ויכולתה להחזיר כספים במידה ותידרש, אינן מבוססות, ובהעדר תשתית ראייתית איתנה למצבה הכלכלי לא ניתן להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע. באשר לחברה, משיבה 2 – הודגש כי בניגוד לטענות המבקשים, על אף שהחברה במצב פיננסי רגיש והוגשה בקשה למתן צו פירוק, הבקשה נדחתה, החברה לא נכנסה להליכי פירוק והיא עודנה פעילה. לבסוף מציינות המשיבות כי עיכוב ביצוע פסק הדין עשוי לגרום לנזקים ממשיים לחברה ואף לנזק ציבורי עקב הפגיעה בעובדים שלה, ולעומת זאת, בתשלומו לא ייגרם נזק ממשי למבקשים.

3.

כידוע, בעל דין שזכה במשפטו זכאי ליהנות מפירות זכייתו, ואין בעצם הגשת ערעור כדי לשלול זאת (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). חריגה מכלל זה ועיכוב ביצוע פסק הדין יתאפשרו אם הוכיח המבקש כי סיכויי ערעורו טובים, וכן כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו כך שאם לא יעוכב הביצוע ובסופו של דבר יתקבל הערעור, ייתקל המבקש בקושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו (ראו, למשל: ע"א 3344/15 ד"ר אלי אשכנזי נ' מיכאל גלי , וההפניות שם (15.6.2015)). הכלל תקף ביתר שאת כאשר מבוקש עיכוב ביצועו של פסק דין המטיל חיוב כספי. במקרה זה, על המבקש להניח תשתית ראייתית המעידה כי אם יזכה בערעורו, לא יוכל לגבות בחזרה את כספו (ראו, למשל: ע"א 3798/15 סוהיל חיסן נ' זאהי בראנסה (10.6.2015)).

מבלי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור, דומה כי הם אינם גבוהים במיוחד באופן המצדיק היעתרות לבקשה. גם לא השתכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. הטענות שנטענו על ידי המבקשים בעניין חובות החברה ובעניין מצבה הפיננסי של מבקשת 1, לא הוכחו. אף בהנחה כי ידוע כי מצבה הפיננסי של החברה אינו מזהיר, לא הונחה תשתית ראייתית באשר לערבותה של המשיבה 1 לחובות החברה, להעדר נכסים בידה או העדר יכולת להחזיר את הכספים במידה ותידרש לכך. יצוין גם כי פסק הדין בבית המשפט המחוזי ניתן הן לטובת החברה הן לטובת משיבה 1. כאמור, לא הוכח בפניי שלא יעלה בידה של משיבה 1 להחזיר למבקשים את הכספים שישולמו לידן, היה והערעור יתקבל.

הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבות ושכר טרחת עורך דין בסך 6000 ש"ח.