ע"א 991/11 חי גל ייזום פרויקטים מקרקעין ובניה (1994) בע"מ נ. אבנר פרידמ

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט מ' רניאל , להלן:

בית המשפט או השופט ) מיום 26.1.2011, בה"פ 39367-10-10, לפסול עצמו מלדון בעניינם של המערערים.

1.

המערערים הגישו המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרתה ביקשו להצהיר על מחיקת שתי הערות אזהרה שנרשמו לטובת המשיבים על זכויות המערערת 1 בנכס מקרקעין בקיסריה, עליו מצויות שתי דירות, "הדירה המערבית" ו"הדירה המזרחית", כאשר הערות האזהרה נרשמו על הדירה המזרחית. תובענה זו הוגשה לאחר שבית המשפט, באותו מותב, נתן פסק דין בתביעה קודמת שבה זכו המערערים, לבטל את הסכם המכר במסגרתו נמכרה הדירה המערבית למשיבים. התביעה שכנגד שהגישו המשיבים להצהיר כי יש להם זכויות קנייניות בדירה המזרחית או כי קמה להם זכות סירוב ראשונה לרכישתה, נדחתה על ידי בית המשפט. בית המשפט קבע את התובענה לדיון ביום 9.1.2011. שלושה ימים לפני מועד הדיון הגישו המשיבים בקשה לפסילת בית המשפט ובה העלו טענות שונות הנוגעות לאופן ניהול המרצת הפתיחה, טענות הנוגעות להתנהלות בית המשפט בתביעה הקודמת ואף להתנהלותו בטרם מונה לכהונת שיפוט.

2.

בית המשפט קבע כי אין עילה לפסילתו שכן אין לו כל דעה מוקדמת או קבועה מראש ולא היתה לו גם בעבר וכי יפסוק לפי הראיות שיובאו בפניו (אם יובאו) בתובענה הנוכחית. בית המשפט הוסיף כי עצם העובדה שישב במשפט קודם אינה עילה לפסילה, גם אם הדיון הוא באותו עניין או בנגזרותיו. ואולם, מאחר והתביעה הקודמת שבין הצדדים אשר נדונה לפניו הוכרעה הן על בסיס מסמכים וטענות משפטיות והן על בסיס מהימנות עדות המשיב 1, הרי שבזיקה לפסיקת בית משפט זה בערעורי פסלות ובשל מראית פני הדברים, החליט לפסול עצמו מלדון בתובענה.

3.

על החלטה זו הגישו המערערים את הערעור שלפניי. לטענתם, אין ולא היתה כל מניעה כי בית המשפט ידון בתובענה. המערערים טוענים כי בפסק הדין בתביעה הקודמת קביעות בית המשפט ביחס לזכויות בדירה המזרחית לא התבססו על מהימנות העדים ובפרט לא על מהימנות עדות המשיבים, אלא על בדיקת מסמכים שהוצגו לפניו ועל כך שהמשיבים לא הרימו את נטל הראיה. המערערים מוסיפים כי אחת מהערות האזהרה נשוא המרצת הפתיחה בהליך הנוכחי נרשמה לאחר שמיעת מסכת הראיות בתביעה הקודמת. המערערים טוענים עוד כי קיים השתק פלוגתא באשר לזכויות המשיבים בדירה המזרחית וגם מטעם זה אין בקביעה הקודמת של בית המשפט כדי להוות עילה לפסילתו, שכן כל שופט יהיה כבול באותו השתק. לטענת המערערים, אם ייקבע כי אין מדובר בהשתק פלוגתא, פתוחה הדרך בפני המשיבים להעלות טענות חדשות ולהביא ראיות חדשות בתובענה הנוכחית, אשר לגביהן אין לבית המשפט כל דעה קדומה. המערערים טוענים גם כי המשיבים לא השיבו עד עתה להמרצת הפתיחה וכי טענות הפסלות הנוגעות ל"התנהגות עוינת" כביכול של בית המשפט,

נועדו "לדחות את הקץ". לדבריהם, כך נהגו המשיבים גם במהלך התביעה הקודמת, כאשר הגישו בקשה לפסילת בית המשפט בשלב מאוחר של הדיון (על החלטת בית המשפט הדוחה את בקשת הפסלות הגישו המשיבים ערעור לבין משפט זה (ע"א 9095/08 אשר נדחה בשל אי הפקדת ערבון בהחלטת הרשמת ג' לוין מיום 28.12.2008)). לאור האמור מבקשים המערערים לבטל את החלטת בית המשפט ולהשיב את הדיון בתובענה לידיו.

4.

הלכה פסוקה היא כי פסיקה קודמת באותו עניין אינה מגבשת, כשלעצמה, את עמדת השופט באופן בו אין הוא פתוח לשכנוע, ויש להוסיף ולהראות כי מאותה החלטה מוקדמת, או מנסיבות אחרות, עולה גם חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו "משחק מכור" (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 265 (2006)). ואכן, כפי שכתב בית המשפט, יש להבחין בהקשר זה בין פסק דין שניתן על יסוד הראיות בלבד, לבין פסק דין המושתת על הערכת מהימנות העדויות (ע"א 5056/09 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 26.7.2009)).

5.

בד בבד יצוין כי המבחן לפסילת שופט, בין אם מדובר על פסילה עצמית ובין אם מדובר על סירוב לפסילה, הינו אובייקטיבי, ואין עמדתו הסובייקטיבית של השופט מכרעת. להתחשבות בעמדת השופט לפסול עצמו יש גבולות. הם נקבעים על פי אמת המידה הידועה והמקובלת של חשש ממשי למשוא פנים (ע"א 2852/08 עמרם מצנע נ' ויסולי אביעד, עו"ד (לא פורסם, 19.5.2008). אין השופט חופשי לפסול עצמו אך כדי להסיר חשש מלב המתדיינים. התחושה הסובייקטיבית צריכה להיות מלווה בנתונים אובייקטיבים, שיש בהם כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים (ע"א 4752/07 נציגות הבית המשותף של מגדל א' בניין לב הגליל נ' עו"ד שמעון לביא (לא פורסם, 31.7.2007)). בהקשר זה יש להבחין בין מקרים בהם השופט קובע כי הוא פוסל עצמו לבקשת צד או בשל האווירה שנוצרה באולם, לבין מקרה בו קבע במפורש כי דעתו ננעלה (ע"א 4541/10 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 19.7.2010)); יגאל מרזל, לעיל בעמוד

355).

6.

המקרה דנן הינו גבולי שכן מחד גיסא, קבע השופט כי אין עילה לפסילתו, ומאידך גיסא, קבע כי לאור פסיקתו בעבר בה התייחס למהימנות המשיב 1, ומשום מראית פני הדברים, הוא פוסל את עצמו מלדון בתובענה הנוכחית. במצב דברים זה, ומבלי להידרש לטענה בדבר השתק הפלוגתא שטרם הוכרעה, נראה כי יקשה על בית המשפט להשתחרר מדעתו הקודמת - ביחס לשתי הדירות שעל הנכס -

המבוססת על עדותו של המשיב 1 אשר עשויה להשפיע על עמדתו בתובענה הנוכחית, וסביר יותר לקבוע כי על פי המראית לפחות, ננעלה דעתו של השופט (יגאל מרזל, לעיל בעמוד 266). אכן, לו היה מחליט בית המשפט להמשיך ולדון בתיק והיה מוגש ערעור פסלות על ההחלטה, אפשר כי לא הייתי מתערבת בהחלטה (השווה: ע"א 4541/10 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 19.7.2010)). ואולם, מאחר ועוצמת החשש למשוא פנים הנדרשת מקום בו השופט מחליט לפסול עצמו נמוכה מעוצמת החשש למשוא פנים מקום שבו השופט סבור כי אין מקום לפסילתו (ע"א 5197/10 שירותי בריאות כללית נ' יהונתן ריקמן (לא פורסם, 16.8.2010); ע"א 7573/08 פלונית נ' פלונית (לא פורסם, 18.12.2008)), וכן, בהתחשב בכך שלעמדתו הסובייקטיבית של השופט יש ליתן משקל רב יותר במקום שהוא מחליט לפסול עצמו מאשר במקום שהוא מחליט שלא לפסול עצמו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לאשר את החלטת בית המשפט לפסול עצמו, ולפיכך דין הערעור להידחות.

לאור האמור נדחה הערעור

ללא צו להוצאות.