ע"א 9967/05 בנית מסחר והשקעות בע"מ נ. Tiemne Raccorderie s.r.l

זוהי בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, שהוגש על-ידי המבקשת בעקבות פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים, בת"א 618/95 (השופט י' עדיאל).

מכוח חוזה עליו חתמה המבקשת, היא מונתה לשמש מפיצה בלעדית של מוצרי משיבה 1 בישראל. בתביעה שהוגשה על-ידי המבקשת לבית-המשפט המחוזי, נדרשה משיבה 1 לשלם למבקשת פיצוי בגין הפרתו של הסכם ההפצה. במסגרתו של הליך זה הוטל עיקול זמני על סכום של 165,090,080 לירטות איטלקיות, אותו הפקידה משיבה 1 בבנק לאומי לטובת משיבה 3. כשנתיים לאחר הגשתה של התביעה התמזגו המשיבות 1 ו-3 לחברה חדשה ( Time Raccorderie s.p.a ), היא המשיבה 4 בערעור, ואשר מקום מושבה באיטליה. חברה זו לא צורפה כמשיבה בבקשה לקבלתו של הסעד הזמני.

בית-המשפט המחוזי מחק את התביעה בכל הנוגע למשיבים 1 ו-3, תוך שהוא מציין כי לאור הליכי המיזוג משיבות אלה אינן קיימות עוד כישות משפטית. התביעה נמחקה גם בכל הנוגע למשיבה 4, לאחר שלא ניתן למבקשת היתר המצאה אל מחוץ לתחום. לבסוף, דחה בית-המשפט את התביעה גם לגבי המשיבה 2, אשר נתבעה בעילה של גרם הפרת חוזה ועשיית עושר ולא במשפט.

כנגד פסק-הדין הגישה המבקשת ערעור לבית-משפט זה, ובד בבד ביקשה להורות על עיקולם של הכספים עד להכרעה בערעור, וזאת מכוח תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לטענת המבקשת, משהתמזגו המשיבות 1 ו-3, עברו כל חובותיהן וזכויותיהן אל החברה הקולטת, המשיבה 4 בערעור, ולא היה כל צורך לקבל היתר להמצאת מסמכים כדי לצרפה כבעלת דין בתביעה. המבקשת סבורה, כי מסקנה זו מתחייבת גם לנוכח הוראתו של סעיף 323(2) לחוק החברות, התשנ"ט-1999, הקובע כי "יראו את החברה הקולטת כאילו היתה חברת היעד בכל הליך משפטי, לרבות בהליכי הוצאה לפועל". עוד נטען, כי אי-מתן הסעד הזמני יכביד על ביצועו של פסק-הדין שעשוי להינתן לטובת המבקשת, הואיל ולמשיבה 4 בערעור אין נכסים בישראל מהם היא תוכל להיפרע.

המשיבות מתנגדות לבקשה. בתגובתן הן מציינות כי הכספים אותן מתבקש בית-משפט זה לעקל, שייכים כיום לחברת Time Raccorderie s.p.a , אשר קלטה בסופו של תהליך המיזוג את המשיבות 1 ו-3, אולם חברה זו כלל לא צורפה כצד לבקשה הנוכחית, ומסמכי הערעור כלל לא הומצאו לה. נטען, כי למצב זה אחראית המבקשת, אשר השתהתה זמן רב בטרם פנתה לבית-משפט קמא בבקשה לקבלת היתר המצאה אל מחוץ לתחום, שיהוי אשר בעטיו ראה בית-משפט קמא לנכון לדחות בקשה זו. ועוד, באי כוחן של המשיבות 1 ו-3 הטעימו בתגובתם, כי בשל המיזוג משיבות אלה אינן קיימות עוד כישות משפטית, ומשכך, אין ביכולתם לייצגן בהליך הנוכחי.

דין הבקשה להידחות. כידוע, בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור לא תיעתר בנקל, ודחייתה של התביעה על-ידי בית-משפט קמא מעוררת, מטבעה, ספק באשר לקיומה של הצדקה להעניק סעד נוסף בגדר הערעור (ראו י' זוסמן סדר דין אזרחי (מהדורה שביעית), 865; בש"א 243/88 המוטראן הקופטי נ' עדילה, פ"ד מב(3) 208; ע"א 683/04 דן בן אריה נ' מינהל מקרקעי ישראל, לא פורסם). יתרה מכך, אי-מתן הסעד הזמני אינו כרוך בנזק בלתי הפיך, באשר אם הערעור יתקבל תוכל המבקשת להיפרע ממשיבה 4 גם אם מקום מושבה אינו בישראל.

הבקשה נדחית.