עמ"מ 2627/09 אוסאמה רשק נ. מדינת ישראל

א.

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (סגנית הנשיא צור) מיום 17.3.09 בתיק ב"ש 8369/09.

ב.

המערער, תושב מזרח ירושלים, נעצר ביום 11.3.09 מכוח צו שהוציא שר הביטחון לפי סעיף 2 לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט - 1979 (להלן החוק ). תוקף הצו שישה חודשים. בו ביום הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור הצו, בהתאם להוראת סעיף 4 לחוק המחייב את הבאת העצור בפני בית המשפט בתוך 48 שעות. דיון בבקשה נערך ביום 12.3.09, בדיון התאפשר לבא כוח המערער לחקור את נציג שירות הביטחון הכללי ביחס לטיב החומר שביסוד הצו ומקורו; מטבע הצו לרוב השאלות לא ניתנו תשובות בדיון הגלוי. בהמשך התקיים דיון במעמד צד אחד. בית המשפט העיד על עצמו:

"עיינתי בחומר החסוי... שמעתי הסברים מפי נציג שירות הביטחון הכללי, שענה על שאלותי... במסגרת הבדיקה לא הסתפקתי בעיון בסיכומי החקירה אלא עיינתי במידעים עצמם ובחומר הגלם החקירתי שהוגש לעיוני... ביקשתי לקבל הסברים בין השאר לגבי הסיבה לא קיומה של חקירה גלויה. והוסבר לי כי לא ניתן לבצע במקרה זה חקירה גלויה מבלי לחשוף שיטות פעולה ומקורות מידע של רשויות הביטחון. הסברים אלה הניחו את דעתי ושוכנעתי כי שיקולים מבוססים של ביטחון גוברים במקרה זה וכי היתה הצדקה שלא לחקור את המשיב בחקירה גלויה ולהסתפק בתחקורו בלבד" (עמ' 5-4; ההדגשה הוספה - א"ר).

בסופו של דבר, לאחר הצגת ההיבטים והקשיים החוקתיים המתעוררים ביחס למעצר מינהלי, כנודע, והתייחסות לטיב החומר ולעברו הנקי של המערער - החליט בית המשפט לקצר את תקופת המעצר לשלושה חודשים (עד ליום 10.6.09); סמוך לכך תוכל המשיבה לשקול מחדש את הצורך במעצר.

ג.

כלפי החלטה זו הוגש (ביום 24.3.09) הערעור דנא. בין היתר נטען, כי בית המשפט לא ייחס משקל מתאים לעובדה שהמערער לא נחקר, ולכך שנעצר באקראי בדרך למקום עבודתו. נטען, כי אילו היה המערער מסוכן היו הרשויות נוקטות צעדים יזומים למעצרו. עוד נטען, כי בזכרון דברים המתעד את המעצר נאמר, שהמערער היה מופתע בעת מעצרו וביקש להיחקר - ויש לראות באלה אות לחפותו. ולבסוף, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כשאיפשר לנציג שירות הביטחון הכללי להימנע מתשובה לשאלות בא כוח המערער, וכשסטה מדיני הראיות מבלי לנמק את החלטתו לעשות כן (לפי סעיף 6(ב) לחוק).

ד.

דיון בערעור התקיים ביום 26.3.09. בא כוח המערער חזר על נימוקי הערעור, והתמקד בכך שהמערער לא נחקר ובאופן ניהול הדיון בבית המשפט המחוזי. במסגרת הדיון הגלוי התייחס בא כוח המשיבה לכך שקיימים מקרים חריגים בהם אין ניתן לערוך חקירה גלויה (תוך הפניה לבג"צ 4607/06 אבו מחמוד נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (לא פורסם) שעניינו חקירה פלילית), וכי המקרה דנא בא בכללם. נטען, כי מעצר מינהלי הוא אכן כלי שאינו פשוט, אך כי בנסיבות החלטת בית המשפט המחוזי יסודית ומקיפה, וניתנה לאחר עיון מעמיק. בהמשך התקיים דיון במעמד צד אחד, במסגרתו הוגש לעיוני חומר כתוב, ונשמעו הסברים מפי בא כוח המשיבה ונציגי שירות הביטחון הכללי. האחרונים נדרשו גם לשאלות שעליהן נמנע נציג שירות הביטחון הכללי מהשיב בדיון הגלוי בבית המשפט המחוזי, ולשאלת האפשרות לחקירה. הוסבר עוד מדוע קיום הדיון במעמד העותר עלול לפגוע בביטחון המדינה. בתום הדיון ציינתי בפני המערער ובא כוחו, כי אף שהמעצר המינהלי אינו כלי פשוט, מדובר במקרה בו השתכנעתי כשלעצמי, כי המערער יודע מדוע נעצר.

ה.

לאחר שמיעת הצדדים באולם, סברתי כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לאישור צו המעצר. מסגרת שיקול הדעת של הביקורת השיפוטית על צוי מעצר מנהליים נתחמה בסעיף 4(ג) לחוק:

"נשיא בית המשפט המחוזי יבטל את צו המעצר אם הוכח לו שהטעמים שבגללם ניתן לא היו טעמים עניניים של בטחון המדינה או של בטחון הציבור או שניתן שלא בתום לב או מתוך שיקולים שלא לענין".

אין המקרה דנא בא בגדרים אלה. עיינתי בחומר שהוצג בפני, וברי כי הצו הוצא על יסוד מידע מודיעיני מספק, כדי "לקדם פני סכנה עתידית" (עמ"ם 8788/03 פדרמן נ' שאול מופז , פ"ד נח(1) 176, 188; עמ"מ 6183/06 גרונר נ' שר הבטחון (טרם פורסם)), הצפויה בודאות הנדרשת מהמערער.

ו.

אכן, "צו מעצר מינהלי המוצא כנגד אדם הוא אמצעי חריג... המצוי מחוץ למערכת הדינים הרגילה הקובעת את התנאים המוקדמים למעצרו של אדם" (עמ"מ 8607/04 פחימה נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(3) 258, 262 - השופטת פרוקצ'יה; בג"ץ 5784/03 סלאמה נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש , פ"ד נז(6) 721). מסיבה זו, יש להעדיף - ככל הניתן וחרף העלות, הטרחה והמורכבות המודיעינית הכרוכה בעניין - חקירה פלילית (עמ"מ 2/82 לרנר נ' שר הביטחון , פ"ד מב(3) 529; עמ"מ 1/88 אגברייה נ' מדינת ישראל , פ"ד מב(1) 840). עמדנו על כך בעבר:

"בגדרים בסיסיים של כבוד האדם - והכללים הנוגעים לכך חלים על הכל, גם על החשודים בעבירות כבדות ביותר ואף בזויות ונתעבות, שעושיהן רחוקים מכיבודו של אדם כרחוק מזרח ממערב - יש חובה לחקור אדם סמוך לאחר מעצרו, תוך שמציגים בפניו אותו מידע שניתן להציג בפניו ושאינו חומר חסוי שהצגתו נמנעת. המטרה, מעבר למתן אפשרות לטענה בדבר טעות בזיהוי וכיוצא בזה, היא שאדם לא יהא עצור ללא שניתנה לו כל אפשרות, גם אם לא יעשה בה שימוש, להציג גירסה השוללת את מעצרו ולנסות לשכנע. כאמור, מה שיוצג בפניו צריך לשקף את המירב שהחומר הגלוי מאפשר להציג. אין צורך להכביר מלים על כך שמעצר מינהלי הוא סנקציה קשה, כיוון שנוכח חסיון החומר אין העצור יכול להתמודד עם כל הנטען נגדו, ועל בית המשפט לשמש לו מעין פה...

חקירה אינה "תפאורה", כפי שטען תובע באחד הדיונים כנזכר, וגם אין קיומה תלוי באפקטיביות שלה, אלא היא זכות בסיסית למי שחרותו נשללת. זכויות דיוניות אינן בחינת מותרות; הן גם אינן מכבידות על המערכת הכבדה של ממש (למען הסר ספק - הן צריכות היו להתקיים גם אילו הכבידו). המאבק בטרור הוא הכרח, יהא מי שיאמר - הכרח קיומי, ומערכת הבטחון מצווה לקיימו ולשקוד עליו; אבל אין הדבר סותר את קיומן של הזכויות הדיוניות במירב האפשרי; עצם הצגתו של חומר חסוי היא פגיעה בזכויות כאלה, אך יש לראותה, מטעמים ברורים של חומר מודיעיני המסכן מקורות חיים או אחרים, כהכרח בל יגונה. ואולם, מה שאינו כרוך בכך בוודאי צריך להישמר. סוף דבר, יש לחקור עצור סמוך לאחר מעצרו" (בג"צ 1546/06 גזאוי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (לא פורסם)).

ובמקום אחר:

"בית משפט זה נדרש לא אחת לצורך כי תיערך חקירה ראויה למי שנעצר מעצר מינהלי, וזאת בסמוך לאחר מעצרו, תוך שמציגים בפניו את המידע שניתן להציג - ויש לראות זאת כזכות בסיסית " (בג"צ 9441/07 אגבר נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (טרם פורסם); ההדגשה הוספה - א"ר; בג"צ 5287/06 זעתרי נ' התובע הצבאי (לא פורסם)).

מכל מקום, חקירה משטרתית או של רשויות הביטחון, אך עליה להיערך.

ז.

בנסיבות המקרה שלפנינו לא נחקר המערער כל עיקר (כנמסר, מעבר לתחקור בסיסי). בחלקו החסוי של הדיון הסבירו נציגי שירות הביטחון הכללי מדוע בא מקרה זה בגדרי החריגים הנדירים לכלל המחייב חקירה. לעת הזאת, נחה דעתי כי לא התקיימה חקירה מסיבות ראויות מטעמים חסויים שלא ניתן לפרטם. ברי כמובן, שמצב זה לא יוכל להימשך לנצח, ולוא מהטעם שבסופו של דבר תגיע נקודת הכרעה שתחייב לבחון שחרור או העמדה לדין פלילי. ואולם הטעם העיקרי הוא ערכי - בעייתיות שקשה עד מאוד לנושא תפקיד שיפוטי באשר הוא להלמה; קרי, אדם מצוי במעצר בלא שהוא יודע אל נכון במה הוא מואשם. אשר לטענה בדבר אקראיות מועד המעצר, גם לכך ניתנה תשובה טובה בדיון החסוי.

ח.

חרף האמור, סברתי כי יש לקצר את תקופת הצו ולהעמידה על חודשיים (עד ליום 10.5.09). אין בכך כדי לרמוז כי המסוכנות הנשקפת מהמערער אינה רבה, או כי חלוף זמן קצר זה עשוי להפיגה. סבורני, כי קיצור תקופת המעצר - בשיעור ניכר בבית המשפט המחוזי ובתקופה נוספת בהחלטה זו - משקף את ההנחה, כי יש לנצל את התקופה כדי לבחון דרכים לגבש חומר, אשר ניתן לעשות בו שימוש בהליך שפגיעתו בזכויות המערער פחותה, ותחילה בחקירה. ולבסוף, כפי שציין בית המשפט המחוזי, "בסיומה של תקופה זו יוכל המשיב לשקול פעם נוספת את עמדתו המקצועית", אך הדעת נותנת כי לפני פניה לחלופה זו יש לעשות ככל הניתן למציאת פתרון המתיישב ביתר מידתיות עם זכויות אדם, בלא פגיעה בביטחון, ויש לקוות עם כל הקושי, כי לא בשמים היא. הערעור מתקבל איפוא חלקית לפי האמור.