עמ"מ 3566-24 עמ"מ 3566-24

1.לפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגנית הנשיא ל' ברודי) ב-מ"מ 32632-04-24 מיום 15.4.2024.

2.המערער, תושב נור אל שאמס, יליד שנת 2006, נעצר ביום 19.10.2023, בעודו קטין ונחקר שבוע לאחר מכן על ידי משטרת ישראל בחשד לפגיעה בביטחון האזור ונטילת חלק בפעילות ביטחונית וצבאית; השתייכות ותמיכה בארגון חמאס; הסתה נגד מדינת ישראל באמצעות הרשתות החברתיות; החזקת אמצעי לחימה וסחר בהם. המערער הכחיש בחקירתו את מעורבותו בפעילות ביטחונית ואת ביצוען של העבירות האמורות.

אחר שלא היה די בחומר הראיות הגלוי כדי להעמיד את המערער לדין פלילי בגין החשדות הקיימים נגדו, ובראי המסוכנות שנשקפה ממנו כפי שזו עלתה מהמידע המודיעיני הסודי בעניינו, שר הביטחון חתם על צו מעצר מינהלי שתוקפו מיום 26.10.2023 עד יום 18.4.2024. צו זה אושר על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגנית הנשיא ל' ברודי) למלוא התקופה הנקובה בו במסגרת מ"מ 46894-10-23. כמו כן, בית המשפט המחוזי הותיר את תקופת המעצר על כנה גם לאחר שקיים דיון תקופתי בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים), התשל"ט-1979 (להלן: החוק).

ביום 13.4.2024, בהסתמך על כך שהמסוכנות הנשקפת מהמערער לא קהתה, שר הביטחון חתם על צו מעצר מינהלי נוסף בעניינו שתוקפו מיום 18.4.2024 עד יום 17.10.2024. צו זה הובא לאישור בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי מסוכנותו של המערער היא אכן גבוהה ואף מתעצמת על רקע המצב הביטחוני השורר במדינה. עם זאת, לנוכח גילו הצעיר של המערער והעובדה כי הוא שוהה במעצר מזה כשישה חודשים, נקבע כי האיזון הראוי הוא שהצו יאושר לתקופה של חמישה חודשים בלבד, היינו עד ליום 17.9.2024. מכאן הערעור.

3.לטענת בא-כוח המערער, בעת הזו נקודת האיזון נוטה לטובת שחרור המערער ממעצר, לכל הפחות לחלופת מעצר, בין היתר, בהתחשב בכך שמדובר בצו השני שהוצא בעניינו. בתוך כך, נטען כי בית המשפט המחוזי נתן משקל יתר לחומרי מידע ישנים ולעברו של המערער.

מנגד, לעמדת בא-כוח המשיבה דין הערעור להידחות מחמת היעדר עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי. זאת, לנוכח המידע המודיעיני בעניינו של המערער המלמד כי מעצרו נדרש לשם שמירה על ביטחון האזור.

4.לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בתגובת המשיבה, שמעתי את טיעוני באי-כוח הצדדים בדיון לפניי ועיינתי היטב בחומר החסוי – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. בטרם אפנה לבחינת הנסיבות הפרטניות של המקרה דנן, אתייחס בקצרה למסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו.

5.סעיף 2(א) לחוק מקנה לשר הביטחון סמכות להורות על מעצרו של אדם לתקופה שלא תעלה על שישה חודשים, בהתקיים יסוד סביר להניח שטעמי ביטחון המדינה או ביטחון הציבור מחייבים את החזקתו במעצר. סעיף 2(ב) לחוק מאפשר לשר הביטחון להורות על הארכת תקפו של צו מעצר שהוצא בהתאם להוראת סעיף קטן (א) לתקופה שלא תעלה אף היא על שישה חודשים.

6.צווים הניתנים מכוח סמכות זו של שר הביטחון נתונים מכוח החוק לביקורת שיפוטית. היקפה של ביקורת זו, כמו גם הכללים הדיוניים המסדירים אותה, מושפעים מהפגיעה בחופש הפרט המגולמת בשימוש בצו מעצר מינהלי וכן מהמגבלות הדיוניות על יכולתו של העצור להתמודד עם הצו (עמ"מ 8788/03 פדרמן נ' שר הביטחון, פ"ד נח(1) 176, 187-186 (2003) (להלן: עניין פדרמן)).

כך, סעיף 4 לחוק מורה כי תוך פרק זמן של 48 שעות ממעצרו של אדם בצו מעצר מינהלי, יתקיים הליך של ביקורת שיפוטית בעניינו על ידי נשיא בית המשפט המחוזי, או על ידי סגן הנשיא אם נבצר מהנשיא למלא את תפקידו (יצוין כי אומנם סעיף 10 לחוק מקנה את הסמכות ל"נשיא התורן", אך משתפקיד זה חלף מן העולם הסמכות נתונה לסגן הנשיא, ראו: עע"מ 1406/24 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (4.3.2024)). בהתאם להוראות סעיף 4, נשיא בית המשפט המחוזי מוסמך לאשר את צו המעצר, לקצר את תקופת המעצר שעליה הצו מורה, או לבטל את הצו אם הוכח "שהטעמים שבגללם ניתן לא היו טעמים עניניים של בטחון המדינה או של בטחון הציבור או שניתן שלא בתום לב או מתוך שיקולים שלא לענין".

סעיף 7 לחוק מקנה זכות ערעור על החלטת נשיא בית המשפט המחוזי, שיידון לפני בית המשפט העליון בשופט יחיד שיעמדו לו כלל הסמכויות שהוענקו לנשיא בית המשפט המחוזי לפי החוק (עוד על ההיבטים הדיוניים של הליך המעצר המינהלי, ראו פסק דינו של השופט א' גרוניס בעניין פדרמן, בעמודים 189-184).

7.במישור המהותי, בית משפט זה עמד לא אחת על האיזון אותו יש לבצע במסגרת הביקורת השיפוטית על צווי מעצר מינהליים. כפי שצוין באחת הפרשיות על ידי השופט מ' מזוז:

"מטרתו של מעצר מינהלי אינה עונשית אלא מניעתית. הוא נועד לסכל סכנה ממשית ומוחשית לביטחון המדינה או הציבור הצפויה מהעצור ברמת הסתברות קרובה לוודאות, ובהעדר אפשרות להשגת המטרה על ידי נקיטת הליך פלילי. עקב הפגיעה הקשה בחירות מזה והתכלית החשובה שהוא נועד להשיג, הביקורת השיפוטית על צו מעצר מינהלי היא קפדנית אך בה בעת זהירה, תוך מתן משקל ראוי להערכת המקצועית של גורמי הביטחון שמומחיותם בהערכת סיכונים כגון דא". (עמ"מ 7677/17 מדינת ישראל נ' דאיף, פסקה 10 (23.10.2017))

8.מן הכלל אל הפרט. בא-כוח המערער לא הצביע בטיעוניו על עילה המצדיקה התערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי, אשר התקבלה לאחר שעיין בחומר החסוי וקיים דיון במעמד צד אחד. בהחלטה זו איזן בין המסוכנות שנשקפת מהמערער לבין גילו הצעיר ומשך המעצר באמצעות אישור הצו לתקופה של חמישה חודשים, חלף ששת החודשים שעליהם הורה הצו מלכתחילה.

אף אני סבור כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של המערער באמצעות חלופה אחרת. בפרפרזה בעניינו של המערער מתואר, בין היתר, כי הלה מעלה תכני הסתה לרשתות החברתיות; מנהל קשרים עם פעילים צבאיים המעורבים בטרור; וחשוד כמי שמעורב בפעילות גדוד נור אל שאמס ובפעילות צבאית.

פרפרזה זו נתמכת בחומר החסוי שהועמד לעיוני, המעוגן בראיות מינהליות מספקות, ומלמד כי קם בעניינו של המערער חשש לסכנה ממשית הקרובה לוודאות לפגיעה בביטחון המדינה או שלום הציבור, כנדרש לפי פסיקת בית משפט זה לצורך מתן צו מעצר מינהלי (ראו למשל: עע"מ 3239/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (19.5.2022)). בה בעת, הנסיבות עליהן הצביע בא-כוח המערער נלקחו בחשבון ובאו לידי ביטוי בכך שמשך הצו הועמד על חמישה חודשים. משכך, אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

9.הערעור נדחה אפוא.