עע"א 3263/09 עמנואל פלד נ. מדינת ישראל

בערעור. לאור זאת התקבלה ההחלטה להעביר את הערעור לדיון בפני.

3.

לגופו של עניין טענתו של המערער היא כי קיים חשש למשוא פנים באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט, בשל העובדה שהשופטת שדנה בעניינו ישבה גם בהרכב שדחה בעבר ערעור על הרשעתו. מאחר שהשופטת לא קיבלה את הטענה כי הוא חף מפשע בהליך הפלילי – אין היא יכולה לדון באופן עניינני בבקשתו אל מול שירות בתי הסוהר, כך נטען. לטענתו של המערער מחזיקה השופטת בדעה קדומה לגביו, שאינה מאפשרת לה לפסוק בעניינו ללא משוא פנים. עוד טוען המערער – מבלי לפרט – כי בית המשפט קמא לא העביר לו החלטות הנוגעות לעניינו במתכוון, במטרה לסכל את ערעורו.

4.

בהליך בבית המשפט קמא טען המשיב כי אין מקום לקבל את בקשת הדחייה. לטענתו שם, בכל מקרה שבו דן בית המשפט בעתירה נגד שירות בתי הסוהר – העותרים הם בעלי עבר פלילי, ולבית המשפט ידוע על הרשעתם. נטען שם כי בשונה מערעור פלילי – עובדת הרשעתו של העותר אינה רלוונטית להכרעה בטענות שיש לו כלפי שירות בתי הסוהר.

בית המשפט לעניינים מנהליים פסק כי אין בעובדה שאותו שופט ישב בערעור של האסיר כדי להשפיע על עמדתו בנוגע לעתירה מנהלית שהגיש אותו אסיר. ה"דעה הקדומה" לכאורה באשר לאשם המערער במקרה זה אינה שונה מהמידע הקיים בכל מקרה בו צד לדיון הוא אסיר שהורשע, כך נפסק. בית המשפט ציין כי אין לו יחס מיוחד כלפי המערער וכי הוא אינו שונה מבחינתו מכל אסיר אחר שהורשע, אשר המידע לגבי האישומים בגינם הוא מרצה את מאסרו מובא לפני בית המשפט.

5.

דין הערעור להידחות. התנאי לפסילת שופט הוא קיומה של אפשרות ממשית למשוא פנים בניהול המשפט – להבדיל מחשש סביר בלבד (ראו יגאל מרזל דיני פסלות שופט 99 (2006); ע"פ 17/96 מקרדו נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(5) 729 (1996); (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון , פ"ד מח(3) 573 בפס' 7 לפסק דינו של השופט זמיר (1994)). על הטוען לפסלות השופט להצביע על חשש ממשי כי השופט מחזיק בדעה קדומה שיש בה כדי לשלול את יכולתו לדון בתיק. המערער לא הצליח להצביע על חשש זה.

אין מקום לקבל את הטענה כי העובדה שהשופטת אישרה את הרשעתו של המערער בעבר תטה את דעתה. אף כאשר מדובר בתיק פלילי, ההלכה הנוהגת היא כי אין לפסול שופט מלשבת בדיון רק מהטעם שבעבר דן השופט את אותו הנאשם (ע"פ 3215/97 אבוקסיס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.7.1997); מרזל, בעמ' 262). כך גם במקרה שבו ישב השופט בהליך ביניים הקודם להליך העיקרי, או כאשר שופט ישב בהליך אזרחי ובהליך פלילי העוסקים שניהם באותה פרשה (ע"פ 3217/03 געדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.06.2003); מרזל, בעמ' 281-280). אם כך הדבר בדיונים פליליים – כך מקל וחומר במקום שבו מנהל האסיר עתירה מנהלית מול שירות בתי הסוהר. בניגוד להליכים פליליים, בעתירות מסוג זה ממילא קיים אצל השופט מידע בנוגע להרשעתו של האסיר, ואין הגבלה על שמיעתו. העובדה כי השופטת מצאה את המערער אשם בהליך אחר אינה מעידה על כך שאוזניה חסומות מלשמוע את טענותיו בהליך מנהלי שבו פתח. חזקה על בית המשפט כי ביכולתו לשפוט באופן אובייקטיבי ונטל פניות בעניין זה, אשר אינו קשור להרשעה. המערער לא הצביע על סיבה לסטות מחזקה זו. לפיכך, לא השתכנעתי כי קיים סיכוי למשוא פנים או לדעה קדומה של השופטת כנגד המערער.

אשר על כן לא מתקיימת בענייננו עילה המצדיקה פסילת שופט, והערעור נדחה.