ע"פ 3217/03 גילי געדי נ. מדינת ישראל

לפני ערעור על החלטתו (מיום 1.4.2003) של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (בת.פ. 40051/03), שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער.

1.כנגד המערער ומספר נאשמים נוספים הוגש כתב אישום (ת.פ. 40346/02) לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (להלן – בית המשפט המחוזי) המייחס להם עבירות שנעברו במסגרת קשר לייבוא סם מסוכן לישראל. בעקבות בקשת הפרקליטות להפריד את הדיון בעניינם של הנאשמים, הופרד הדיון בעניינו של המערער מהדיון בעניינם של שאר הנאשמים והוגש נגדו כתב אישום חדש (ת.פ. 40051/03) לבית המשפט המחוזי המייחס לו אישומים של קשירת קשר לבצע פשע (עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977) וייבוא סם מסוכן לישראל, ללא היתר כדין (עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן – פקודת הסמים המסוכנים)). תיקו של המערער הועבר אל סגנית נשיא בית המשפט המחוזי לשם קביעת המותב שישב בעניינו.

2.במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בעקבות המעשים נשוא כתבי האישום, ניתן (ביום 13.11.2002) על ידי בית המשפט המחוזי (השופטת שפירא) צו זמני להבטחת חילוט רכוש לפי הוראות סעיפים 36ו(ב) ו-(ג) לפקודת הסמים המסוכנים. במסגרת צו זה הוציא בית המשפט צווי עיקול, צווי מניעה וצווי תפיסה זמניים לטובת המשיבה המכוונים כנגד שלוש מכוניות, אשר לפי החשד שימשו את הנאשמים לשם ביצוע המעשים נשוא כתב האישום. ביום 30.1.2003 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי (השופט קרא) במסגרתו ביקש המערער להסיר את צו החילוט האמור ביחס לשתי מכוניות (להלן – המכוניות). זאת בנימוק שעומדות לרשות המשיבה דרכים חלופיות, פחות פוגעניות בזכויותיו, להבטיח את השגתה של תכלית הצו. המשיבה התנגדה לבקשה. ביסוד התנגדותה עמדה הטענה לפיה בני משפחתו של המערער היו מעורבים במעשים שונים שכוונו לטשטש את מקורן של המכוניות ואת זהות בעליהן האמיתיים. טענה זו התבססה על האזנות סתר שבוצעו לבני משפחתו של המערער במהלך התקופה שבין אוקטובר לנובמבר 2002. לאחר שעיין בתמלילי השיחות שהוגשו על ידי המשיבה, דחה בית המשפט את בקשת המערער להסרת צו החילוט מעל המכוניות, תוך שהוא קובע כי "בנסיבות אלו, אין ליתן כל אמון במשיב או במי מבני משפחתו האחרים, שעושים את המעשים הנ"ל שלרשותם מבקש המשיב להחזיר את השימוש ברכבים הנ"ל" וכן כי אין בית המשפט מוצא עצמו יכול "ליתן אמון במי שעשו מעשים שכל עניינם הברחת הרכוש הנ"ל, 'טשטוש' מקורותיו – והכל במטרה אחת – לסכל הליך של חילוט בסופו של המשפט הפלילי".

3.לאחר קיום הדיון בבקשת המערער להסרת צו החילוט (להלן – הבקשה), נקבע השופט קרא כשופט שישב בדינו בתיק העיקרי. בישיבה שהתקיימה לאחר קביעת המותב (ביום 27.3.2003) טען המערער כי אין זה ראוי שעניינו יתברר בפני המותב שנקבע. זאת שכן מותב זה נחשף לחלק מתמלילי האזנות הסתר וכן נדרש לקבוע ממצאי מהימנות הנוגעים לבני משפחתו של המערער – ממצאים העשויים להשליך, לטענת המערער, על ההליך העיקרי. על כן, ביקש מבית המשפט לפסול עצמו. המשיבה ציינה כי קביעות המהימנות שנקבעו במסגרת הדיון בבקשה היו מצומצמות מאוד ואין בהן משום קביעה או הבעת דעה העשויה להשליך על עמדת בית המשפט במסגרת ההליך העיקרי. כן ציינה כי המערער עצמו אינו צד לאף אחת מהשיחות שתומללו והוגשו לבית המשפט במסגרת הדיון בבקשה וממילא לא נקבעו לגביו ממצאי מהימנות כלשהם. המשיבה הודיעה כי לא תתנגד לקיים את המשפט בפני מותב אחר, אם כך ימצא לנכון בית המשפט, אך בה בעת ציינה את הקושי במציאת שופט אחר היכול לדון בתיק. זאת לאור היותם של שופטים אחרים מנועים מלדון בו. בית המשפט דחה (ביום 1.4.2003) את בקשת הפסילה, תוך שהוא מציין כי "כל הקורא את ההחלטה שניתנה בעניינו של הנאשם [הוא המערער] ונימוקיה, ייווכח כי זו מתייחסת ליריעת מחלוקת קצרה ומצומצמת מאוד, שכל עניינה צווי חילוט זמניים שניתנו בעניינם של רכבים, מה גם שבית המשפט לא נחשף במהלך הדיון בבקשה לכל חומר ראייה זה או אחר, שיש בו כדי להשפיע על שיקול דעתו". מכאן הערעור שלפני.

4.בערעורו, טוען המערער כי הדיון בבקשה לא נעשה מחוץ למסגרת הדיון בתיק העיקרי וכי ממצאי המהימנות שנקבעו ביחס לבני משפחתו במסגרת הדיון בבקשה צפויים להשליך, בהתאם, על ההליך העיקרי, במסגרתו יעידו בני משפחתו מטעם ההגנה. עוד טוען המערער כי במסגרת הדיון בבקשה נחשף בית המשפט לראיות, הן האזנות הסתר, שהן חלק מהראיות בהליך העיקרי. בשל האמור לעיל, סבור המערער כי נוצר חשש ממשי למשוא פנים שבשלו יש לקבל את ערעורו. לחילופין, טוען המערער כי יש לפסול את בית המשפט בשל מראית פני הצדק הנפגעת, לטעמו, מעצם העובדה כי דווקא השופט שישב בדיון בבקשה הוא היושב גם בדינו. המשיבה סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי.

5.לאחר שעיינתי בחומר המונח לפני ושמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. קביעותיו של בית המשפט במסגרת הדיון בבקשה לא נאמרו ביחס לעדויותיהם של המערער או של בני משפחתו. בית המשפט לא קבע ממילא כי אין לתת אמון בדבריהם. כל שקבע הוא כי קיים חשש ממשי, העולה מתוך תמלילי האזנות הסתר שנעשו לבני משפחתו של המערער, כי יעשו במכוניות שימוש העשוי לסכן את יכולת המדינה לחלטן בגמר ההליך הפלילי. שימוש הנלמד מתוך דבריהם המפורשים. על יסוד חשד זה, קבע כי אין לבטוח בהם, או, כלשון בית המשפט, לתת בהם אמון, שימנעו מעשיית כל פעולה שכזו. בדברים אלה אין משום קביעת ממצאי מהימנות שיש בהם כדי להשליך על האופן שבו תיתפס עדותם על ידי בית המשפט, אם אכן תימסר, במסגרת פרשת ההגנה בהליך העיקרי. עדות שתתייחס לשאלת אשמתו של המערער, שכלל לא עלתה לדיון במסגרת הדיון בבקשתו. קביעותיו של בית המשפט נעשו, אם כן, מחוץ למסגרת ההליך העיקרי וביחס לסוגיה שאינה צפויה לעלות במסגרת בירור אשמתו של המערער. כן נעשו במסגרת הליך שבו לא נבחנה אשמתו, ולו הלכאורית, של המערער וממילא לא הוגשו ראיות שתכליתן לבסס אשמה זו. הדבר דומה, במידה רבה, להבעת עמדה או דעה בהליך קודם, לגביה נפסק, לא אחת, כי אינה מקימה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים. כך, בהליכי ביניים ובבקשות לסעדים זמניים (ראו ע"א 6447/96 אחים שרבט נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם); ע"א 3712/02 פקיד שומה תל אביב 4 נ' מקוב, פ"ד נו(4) 185, 192-191; ע"א 2594/02 פרי נ' גורה (לא פורסם); ע"א 1800/02 עומרים חברה לבנין בע"מ נ' תנופה שרותי כח (לא פורסם)). וכך, בשינויים המתחייבים, ביחס לדיון בבקשתו של המערער להסרת צו החילוט. אכן, אין בעצם הדיון באותה הסוגיה או בנגזרותיה כדי לפסול את השופט מלישב בדין (ראה: ע"פ 6/75 אבי-יצחק נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 807, 809-808; ע"א 8966/96 נבו נ' ישקול סחר בע"מ (לא פורסם)). העולה מן האמור הוא כי המערער לא הניח כל תשתית עובדתית ממנה עולה כי קיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (ראו בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה , פ"ד מח(3) 573, 605).

6.כך גם אין לקבל את טענת המערער בדבר מראית פני הצדק. הלכה היא, "שלא רגישותו הסובייקטיבית המיוחדת של המערער היא הקובעת לעניין זה אלא השאלה היא האם הוכחה אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט" (ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(1) 247, 250; ע"א 4518/99 אורלוב נ' בנק הפועלים בע"מ (סניף הקריה) (לא פורסם)). בהעדר ביסוס אובייקטיבי לתחושתו הסובייקטיבית של המערער, אין מקום לקבל את טענתו האמורה.

אשר על כן, דין הערעור להידחות.